1. זריקת סטרואידים: עודפי גביית המסים שהצטברו בקופת האוצר והתמלוגים שתקבל המדינה ממכירת מובילאיי מייצרים הזדמנות היסטורית חד־פעמית לשינוי אסטרטגי. העולם נמצא בעיצומה של מהפכה טכנולוגית אדירה. כרגע, נראה שהשפעתה של המהפכה הזו דרמטית יותר אפילו מהשפעת המהפכה התעשייתית. גם הקצב מהיר בהרבה. בעידן הדיגיטלי הדברים מתרחשים במהירות מסחררת ולא נדרשות עוד תקופות "הבשלה" או "דגירה" ארוכות.
לישראל היה יתרון טבעי בתחום הזה על רבות ממדינות העולם. "אומת הסטארט־אפ" הרוויחה את הכינוי הזה ביושר. יזמים ישראלים מטריפים את העולם בשני העשורים האחרונים בקצב רצחני. החל מיוסי ורדי, דרך דב מורן והדיסק־און־קי שלו, אפליקציית ווייז ושלל המצאות ואקזיטים מהדהדים נוספים. הבום האחרון הגיע השבוע עם מובילאיי, שצמחה מהאוניברסיטה העברית בירושלים (יצחק רבין הוא שהפך את הר חוצבים לחממת הייטק).
אבל מי שמכיר את המצב האמיתי, יודע שישראל בנסיגה. התשתית רעועה, החינוך קורס, כבר היום חסרים אלפי מהנדסים, רמת המורים נמוכה, בריחת המוחות גבוהה, ישראל מאבדת אחיזה במהירות והחשש הגדול הוא שתוך חמש עד עשר שנים תאבד את מעמד הבכורה שלה וקטר ההייטק ייעצר ויחליד על הפסים, בסגנון רכבת ישראל.
ביום רביעי פרסמתי ב"מעריב" מאמר ובו קריאה לבנימין נתניהו ומשה כחלון לא להוריד מסים. עוד בטרם יבש הדיו על עסקת מובילאיי, הודיעו שני אלה שהם מגבשים "מתווה" להורדת מסים, לאור הכסף הגדול שהצטבר בקופה. האינסטינקט הפוליטי המפותח שלהם יחד עם ריח הבחירות (שהתעצם מאוד ביממה האחרונה) עשו את שלהם. להוריד מסים זה טוב לרייטינג ובדרך כלל גם לצמיחה. למה שלא נרכב שוב על הקטר הזה?
זו תהיה בכייה לדורות. אז המע"מ יגולח בעוד אחוז. ביג דיל. רוב הסוחרים יבלעו את ההוזלה הזו, שלא תתגלגל לציבור. ונניח שמס הכנסה יירד קצת. משפחות המעמד הבינוני יקבלו עוד 280 שקל בתלוש. עוד ביג דיל. אנחנו נמצאים בתוך אירוע מכונן, והוענקה לנו ההזדמנות ללחוץ על כפתור טורבו ולהזניק את ישראל דור שלם קדימה, אם רק נדע לנצל את המיליארדים הללו למטרה הנכונה. צריך לשקם במהירות את החינוך הטכנולוגי. צריך להכריז על מבצע אמיתי להחזרת אלפי מוחות ישראלים שרועים באוניברסיטאות ועמקי סיליקון זרים. זה יכול לעלות הון, אבל ההון הזה קיים עכשיו בקופה שלנו והוא יחזיר את עצמו אלפי מונים.
צריך להעצים באגרסיביות את הפקולטות הרלוונטיות באוניברסיטאות, להוסיף מאות תקני מחקר, מעבדות וציוד. צריך לשלש את תקציב המדען הראשי, שמושקע ביוזמות הייטק וסטארט־אפים מקומיים. וכן הלאה. מהלך כזה יפעל על ישראל כמו זריקת סטרואידים. פירותיו ינבטו כמעט מיד ויעניקו לנו יתרון משמעותי על שאר העולם. בעוד עשר שנים חלק נכבד מהמקצועות שאותם אנו מכירים ייעלמו. שוק התעסוקה יחווה טלטלה עצומה. המהלך המוצע כאן יאפשר לישראל לעשות את המעבר מהכלכלה הישנה לעולם הדיגיטלי־טכנולוגי החדש בצורה חלקה ככל האפשר.
אחרי פרסום המאמר, שגרר לא מעט תגובות, גיליתי את "הפורום לאסטרטגיית־על" של ישראל. מתברר שעל הרעיון הגולמי שהבעתי במגושמות מסוימת באותו מאמר, כבר עובדים טובי המומחים והמוחות במשך שנים. קבוצה מובחרת של 120 מדענים, פרופסורים ומומחים בתחומים שונים, השפיץ של הקצפת של הבינה הישראלית, יושבת כבר שלוש שנים וטורחת על מסמך מכונן שתמציתו ניסוח "אסטרטגיית־על" למדינת ישראל. ההוגה והמייסד והיוזם של הרעיון הוא מוחו הקודח של פרופ' עוזי ארד, לשעבר היועץ לביטחון לאומי, שניסה לתחוב את המשימה הזו לתוך חוק המל"ל, אך נדחה בידי נתניהו והחליט להסתער עליה מיד כשנפלט מהמערכת.
2. יחידה מובחרת
עם ישראל, ובעקבותיו מדינת ישראל, זכה לשלושה מסמכי אסטרטגיה מכוננים בתולדותיו. הראשון הוא "נאומו האחרון של משה" (ע"ע ספר באותו שם של מיכה גודמן), הדברים שנשא משה רבנו בפני עם ישראל כפי שהובאו בספר "דברים". המסמך המכונן השני הוא "אלטנוילנד" של בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, שהצליח לחזות גם רבים מהתהליכים שקרו דורות אחריו. המסמך השלישי והאחרון הוא מסמך התפיסה האסטרטגית שכתב דוד בן־גוריון בשנת 1952. אחרי שלקח פסק זמן מהבלי השעה והסתגר עם עצמו, יצר "הזקן" את המסמך המכונן האחרון בדורנו. מאז, כלום ושום דבר. ח"כ עפר שלח, בספרו "האומץ לנצח", נוגע בבעיית היעדר התפיסה האסטרטגית שלנו בתחום הביטחון. אבל הביטחון אינו חזות הכל. יש חיים גם מחוץ לבועה הביטחונית.
ישראל זקוקה לאסטרטגיית־על. את זה מבין כמעט כל אחד. עכשיו, המסמך הזה כבר קיים. החבורה של עוזי ארד יצרה מסמך מרשים, מקיף, מפורט, מנומק ומבריק. הוא יפורסם בקרוב. יש בו שלושה שערים נפרדים: ביטחון ומדיניות חוץ (ריכזו את העבודה פרופ' ארד, אלוף במילואים דוד עברי וראש המוסד לשעבר אפרים הלוי), כלכלי וחברתי־ממשלי (אבי בן־בסט ודרור שטרום) ושער אחרון שהוקדש למדע ולטכנולוגיה. העבודה על השער הזה רוכזה בידי פרופ' ידין דודאי, פרופ' דובי שורץ, ד"ר אירית אידן ופרופ' זאב תדמור.
עכשיו שימו לב לקרדיטים: פרופ' דודאי הוא חוקר מוח בעל שם עולמי, לשעבר דיקן הפקולטה לביולוגיה במכון ויצמן, ראש מחקר המוח במכון, חבר ות"ת, שמחלק היום את זמנו בין ישראל לאוניברסיטת ניו יורק. פרופ' שורץ הוא לשעבר המשנה למנהל הקמ"ג (קריית המחקר הגרעינית בדימונה, ע"ע "הכור בדימונה"), המדען הראשי של הוועדה לאנרגיה אטומית והיום גם פרופ' באוניברסיטת מישיגן. פרופ' זאב תדמור, לשעבר נשיא הטכניון ויו"ר מוסד שמואל נאמן. ד"ר אידן היא סמנכ"לית מחקר ופיתוח ברפאל. יחידה מובחרת.
בעבודתה, ניתחה הקבוצה את הסיבות להמראתה הטכנולוגית של ישראל: הסיבה הראשונה היא הטכנולוגיה הביטחונית, כפי שהיא מגולמת בקרקע הגידול המשובחת של יחידות המודיעין האיכותיות של צה"ל. בוגרי 8200 ודומיה הם עמוד השדרה של ההייטק והטכנולוגיה הישראלית לדורותיה. הסיבה השנייה היא העלייה מברה"מ לשעבר, שהכפילה את מספר המדענים והמהנדסים במדינה. הסיבה השלישית היא הניסיון להתנעת תהליך השלום שפתח בפני ישראל את מרבית שוקי העולם. מדיניות הממשלה, שעודדה מחקר ופיתוח, גררה זרם של השקעות. לכל זה צריך להוסיף את היזמות הטבועה בגנטיקה הישראלית, את החוצפה והתעוזה והאומץ לנצח.
אלא שעכשיו מסתמנת עצירה. המחקר הטכנולוגי־מדעי באוניברסיטאות דועך. תשתיותיו מבוססות היום בעיקר על פילנתרופיה. שני שלישים מהחברות בישראל מדווחות על מחסור בעובדים בעלי מיומנויות. חסרים מהנדסים, הנדסאים, טכנאים. המתמטיקה דועכת. מגזרים נרחבים מודרים לגמרי מהעשייה: צעירי הפריפריה, החרדים, הערבים. החינוך הטכנולוגי התפורר וקרס. מחסור חריף במורים איכותיים. חסמים בירוקרטיים בין הטכנולוגיה לאקדמיה. היעדר סנכרון. כל אלה הם ממצאיה של קבוצת המומחים והמדענים שהכינה את מסמך "אסטרטגיית־העל" בתחום הטכנולוגי־מדעי. דיברתי השבוע עם כמה מחברי הקבוצה. הנה תמצית הדברים:
קודם כל, צריך "ללכסן את המטריצה". בעברית, הכוונה לחיבור בקו רציף אחד של כל הפעילויות מגן הילדים ועד התואר הראשון. תוכנית אחת, שעוברת משכבה לשכבה. היום זה מתפזר בין משרד החינוך, העירייה, האוניברסיטה. צריך לאחד את זה תחת מסגרת אחת. להגביר ולחדד את החינוך הפורמלי למדעים ומתמטיקה. לשים דגש על הפיזיקה, שהיא אם כל המדעים. צריך לאפשר בחינוך הפורמלי תוכניות חינוך חדשניות. ללכת חזק על רובוטיקה. לרדת מהשינון, המוכר לנו משיעורי התנ"ך. לחזק מאוד את החינוך הלא פורמלי. את מרכזי המדעים. לשלב פעילות עם מדענים, עם דוקטורנטים. לפתח תוכניות ייחודיות שימשכו את הילדים.
צוואר הבקבוק? המורים. חלק מהם משניאים את מקצועות המדעים והמתמטיקה על הילדים כבר בגיל הרך, בגלל חוסר ידע או יכולת. תוכניות הלימודים ישנות ולא אטרקטיביות לילדי דור הסלולר והדיגיטל. צריך לשקם מחדש את החינוך המקצועי־טכנולוגי במדינה. הכנסתו של החינוך הזה למקפיא והריסתו התבררה כשגיאה פטאלית. הערת אגב: אין כאן ביקורת על המורים בישראל. יש בישראל עשרות אלפי מורים, חלקם הגדול מסורים ומשובחים. אלא שבתחום של המדע והטכנולוגיה המצב רע, אולי אפילו רע מאוד.
את הכסף צריך לנצל קודם כל לשדרוג רמת המורים. בלי שדרוג משמעותי של המורים, זה לא יקרה. הכוונה היא בראש ובראשונה לרמת השכר. מודל פינלנד. ברגע שמורה ירוויח כמו מהנדס, הכל ייראה אחרת. צריך לייסד מעמד של מורה חוקר. כמו רופאים. כל מורה טכנולוגי יבלה יום בשבוע במחקר. אם לא יעשה את זה, יישאר מאחור. המכללות מייצרות היום מורים למדעים ברמה לא מספקת. בקושי 3 יחידות מתמטיקה. צריך ללכת על התוכניות המיוחדות של האוניברסיטאות ופשוט להגדיל את זה.
3. מודל ירוחם
הנה דוגמה לדבר שכבר קרה. אחראי לו, במידה רבה, פרופ' דובי שורץ, לשעבר המדען הראשי של הכור בדימונה ואחד מאנשי הצוות שהכינו את המסמך האסטרטגי. כבאר שבעי, הוא חתום על פרויקט ירוחם. בסביבות שנת 1999 הלך פרופ' שורץ לפגוש את החבר'ה מהגרעין בירוחם. הייתה שם קהילה של אבי רביצקי, אנשי "מימד" שהחליטו לנטוע את עצמם בעיירה הנשכחת. מורה בשם רחל קנול, ד"ר לפיסיקה גרעינית, היא הרוח החיה של הגרעין, שרוב אנשיו הגיעו מחיפה. קנול למדה באותה כיתה עם נפתלי בנט. לירוחם הם הביאו המון ציונות וכוונות טובות, אבל התנגשו בתקרת זכוכית בלתי עבירה. הם לא הצליחו לפרוץ אותה. יחד עם מנהל המתנ"ס דאז, מיכאל ביטון (היום ראש המועצה), הגיעו לפרופ' שורץ בכור בדימונה. גררו אותו איתם לירוחם. ביקשו עזרה. כמו מה? כמו מגמת פיזיקה בבית הספר.
שורץ גילה בירוחם בית ספר תיכון ברמה נמוכה מאוד. בוגריו לא מתקבלים לשום מקום. לא רחוק ממנו הבחין במבנה גדול עם השלט "מרכז המדעים". היה סגור. מעולם לא נפתח. למה? בגלל בעיית בירוקרטיה. מכיוון שהמבנה לא נבנה על ידי מפעל הפיס, אלא על ידי תרומה פרטית, משרד החינוך לא תקצב את התקנים והוא פשוט עמד סגור, במקום שישרת את בית הספר התיכון כמרכז המעבדות ויאפשר את פתיחת המגמה לפיזיקה.
שורץ הרים טלפון ללשכת שרת החינוך דאז, לימור לבנת. החסם נפרץ, התקצוב הגיע, מרכז המדעים נפתח. בעקבותיו, נפתחו בתיכן מגמות פיזיקה, כימיה וביולוגיה. 5 יחידות. פרופ' שורץ רתם את חניכיו בקמ"ג, אנשים מפרויקט "תלפיות" היוקרתי, וציוות אותם לתלמידי ירוחם, על בסיס אישי. כל תלפיון קיבל ילד. התוצאות החלו להגיע. היום, 18 שנה אחר כך, ירוחם פורחת במדעים. במרכז המדעים ישנה "קבוצת הרחפנים" שהוכתרה כאחת הטובות בארץ, יש קבוצת רובוטיקה (עם 40% בנות) שניצחה לאחרונה בתחרות גדולה, מתפתח נושא הלוויינות. הכל 5 יחידות. בשנה הבאה קבוצת תלמידים מירוחם ישגרו ננו־לוויין לחלל במסגרת פרויקט בינלאומי גדול.
מה שצריך זה לבצע את מודל ירוחם, רק בענק, בכל הנגב. ואחר כך בגליל. משם להמשיך בכל המדינה. בדרך הזו, יצומצמו סוף־סוף הפערים הבלתי נסבלים בין הפריפריה למרכז. האפשרות של כל ילד להגיע לכל מקום תהפוך ריאלית. בינתיים, על הדרך, החינוך ישוקם ויתעצם, איכות המורים תנסוק, כמות הסטודנטים למדעים תמריא, יגדל מספר המעבדות, מכוני המחקר, המשרות, היוזמות. במקום מובילאיי אחת פעם בעשור, ינבטו לנו כאן אינסוף יוזמות וחברות שיכבשו את העולם. זה לא בשמיים. זה אפשרי לגמרי. צריך בשביל זה הרבה כסף. הכסף נמצא. צריך יוזמה. גם היוזמה נמצאת. יש כאן, עדיין, כמות אדירה של מדענים ציוניים, להוטים, עמוסי אנרגיה ומוטיבציה. הקבוצה הזו, של פרופ' שורץ, דודאי, תדמור וד"ר אידן היא דוגמה. הם משוגעים לדבר. כדי לעשות היסטוריה, צריך משוגעים לדבר. עכשיו, כל מה שנשאר, זה מנהיגים שיבינו את גודל השעה.
את כל המיליארדים הפנויים צריך להקדיש לזה עכשיו, כדי שאחר כך יהיה לנו כסף להגשים את כל החלומות האחרים. צריך להחזיר הביתה את אלפי המדענים הגולים. צריך להשקיע באוניברסיטאות, במכונים, במחקר ובחיבור של הילדים למקצועות העתיד. יש מי שיעשה את זה. יש מי שיממן את זה. מה שחסר זה רק מי שיחליט על זה.
4. עד כאן
משה כחלון כבר היה בסרט הזה. בגללו עזב את הליכוד, נתן "גט כריתות" לנתניהו ונשבע לחזור עם כוח פוליטי עצמאי. כחלון עבר את הזובור שאותו עוברים כולם, ללא יוצא מן הכלל. כל מי שמרים את הראש, מצליח במשהו, צובר פופולריות. "תהיו כחלונים", אמר אז נתניהו לשריו, ומיד פצח במסע להשמדת כחלון. כל היוזמות הבאות שלו טורפדו, ואלה שכן הורשו לצאת לפועל הולאמו מיד על ידי השלטון המרכזי ברחוב בלפור. אז כחלון, שיש בו אפס סובלנות לתופעות הללו, חתך והלך.
עכשיו, כשהוא כבר ילד גדול, שר אוצר שעומד בראש מפלגה עם 10 מנדטים, הוא מצא את עצמו שוב באותה פוזה, עם אותו הביבי ואותם התהליכים. השיא הגיע, כמובן, ביום רביעי בערב, באותו "גיבושון" של חברי הקואליציה. כחלון בכלל לא רצה להגיע לאירוע הזה. ביבי הגיע לו בשבועות האחרונים עד "כאן". מי ששכנע אותו היה יו"ר הקואליציה דוד ביטן, שהרים לו טלפון אישי. כחלון החליט לכבד את ביטן ולהגיע. הוא גם נשא דברים והקדיש כמעט את כולם למחמאות לביטן. ביבי בדיוק נכנס ושמע. כחלון ידע שנתניהו מסוגל לחשוד אפילו בביטן אם יזהה שהוא מקבל מחמאות רבות מדי.
נפתלי בנט דיבר גם הוא לפני נתניהו. "בפעם הבאה שעמדנו על אותה במה", צחק בנט, "ביבי שתה לי 6 מנדטים". אז, זה לא הצחיק אותו. בינתיים הגיע, כאמור, ראש הממשלה. הוא בא לקראת 10 בלילה. מישהו ניגן ג'ינגל, כמה פעילים מרוטים קידמו את פניו של ראש הממשלה בצהלולים, כדי שירגיש בבית. זה נראה כמו עוד ישיבת סרק של מרכז הליכוד. ברגע שנתניהו עלה על הבמה, כחלון חמק מהאולם, נכנס למכוניתו וחתך משם. כעבור שתי דקות החלו להיכנס הטלפונים. הוא שוב עם התאגיד, אמרו לו. כחלון לא האמין שזה באמת קורה.
ביום רביעי בערב הייתה אמורה להיות בכלל ישיבת קבינט מדיני־ביטחוני. על סדר היום, דיון במסקנות ועדת עמידרור, שתפקידה להשביח את עבודת הקבינט (ע"ע דוח מבקר המדינה). אבל אז התברר שיש "גיבושון" לחברי הקואליציה. זה הרבה יותר חשוב מעבודת הקבינט. אז ישיבת הקבינט נדחתה לאחרי שובו של ראש הממשלה מסין (כמה שבועות). עניין של סדרי עדיפויות. ואז הגיע ביבי עם ה"ידידי משה, בוא נשלב ידיים", והקריאה הנרגשת לעכב שוב את עליית התאגיד לשידור.
אפילו כחלון, שיודע מצוין עם מי יש לו עסק, התקשה להגיב. הידרדרות היחסים ביניהם נמשכת כבר זמן מה. היו שתיים־שלוש שיחות קשות. בארבע עיניים, כחלון יודע לדבר עם ביבי. הוא מכיר אותו מצוין. "כשיש קשיים, אתה נעלם", אמר לו, "אני לא עובד אצלך. אני לא דוד ביטן. יש לי מפלגה, יש לי מצביעים". כחלון נשבע שהתאגיד יעלה במועד שנקבע. עניין של פרינציפ.
ביום חמישי בבוקר היה כחלון שש אלי קרב. "בחבר'ה אומרים שנתניהו וכחלון כבר לא", אמר באירוע פומבי. מן העבר השני, נתניהו התחיל להתקפל. תוך שעתיים העסק נפתר. התאגיד יעלה כמתוכנן, אבל במקביל יקודם "חוק הפיקוח". כלומר יהיה תאגיד, אבל הוא יהיה מוכפף לשלטון. כלומר, לא יהיה תאגיד. שהרי כל מטרת הקמתו הייתה בניית חומה סינית בינו לבין הדרג הפוליטי. עכשיו החליט נתניהו שמדובר ב"תאגיד השמאל", ומאז הוא מסית נגד מאות עיתונאים ועורכים, חלק ניכר מהם אנשי ימין או חובשי כיפה או גם וגם. למה? רק אלוהים יודע למה. או, כמו שכחלון עצמו אמר לו, "אותך רק שליטה מעניינת".
בשבועות האחרונים קיים כחלון כמה וכמה שיחות נפש. הוא סיפר למישהו איך לשכת ראש הממשלה "התיישבה" לו על הלו"ז. איך בכל פעם שיש אירוע חשוד (כלומר אירוע שבו שר האוצר אמור לגזור סרט או קופון כלשהו), צץ נתניהו ומגיע אף הוא, גונב את ההצגה ואת הקרדיט. זה התחיל להימאס על כחלון. כשביבי, בעיצומם של פרסומים בעייתיים על החקירות, גרר אותו לנגב חומוס ביחד בירושלים, הוא הגיע. "אתה יודע כמה פעמים בחיים ניגבתי חומוס עם ביבי?", שאל מישהו. "אף פעם", ענה כחלון. "זו הייתה הפעם הראשונה. נדמה לי שגם האחרונה". ביום רביעי האחרון, עם העלאתו מחדש של נושא התאגיד, כחלון התפוצץ.
מי יושב על אוזנו של ראש הממשלה ומרעיל אותה? כחלון נשבע שנתניהו כבר היה סגור לגמרי עם התאגיד. מישהו מקורב לעניינים מספר שבאחת הפעמים ניסה נתניהו להתעניין אם אפשר להקדים את עליית התאגיד לשידור. ופתאום, הוא מתהפך. מגיע לאירוע גיבוש עם קצף על השפתיים. "הוא נראה מטורלל לגמרי", אמר עליו באותו ערב אחד משריו הבכירים. הדעה הרווחת בקרב רוב האחרים, דומה מאוד. "הוא הולך ומאבד את זה", אמר שר נוסף. אחרים מדברים על "חוסר כשירות".
משהו במערכת האיזונים והבלמים סביב נתניהו (שלא הייתה משמעותית מדי מלכתחילה) השתבש. אין לידו אף מבוגר אחראי. אנשים כהראל לוקר, דוד שרן, גיל שפר, שידעו להרגיע, לכוון, להגיד את הדבר הנכון ברגע הנכון כדי לפתור בעיות. עכשיו זה ביבי, שרה ויאיר. לאלי גרונר המנכ"ל אין משקל, צחי ברוורמן עושה רק נזק, ויואב הורוביץ מבין פוליטיקה בערך כמו שהבין בניהול.
מה שהכי פוצץ את כחלון הוא העובדה שנתניהו הסית נגדו את עובדי רשות השידור הישנה, המועדים לפיטורים. הרי כחלון בכלל לא היה בפוליטיקה כשממשלת נתניהו העבירה את חוק התאגיד הקובע שהרשות הישנה תיסגר. מי שהוביל את החוק היה גלעד ארדן, בגיבויו המלא והנלהב של נתניהו, שהצביע בעד. בדיוק כפי שהצביע בעד ההתנתקות בכל ההצבעות המכריעות. עכשיו הוא מתהפך על הכל והופך את כחלון לאיש הרע. כאילו לא היה זה ביבי שאישר לפרסום תשדיר תעמולה של קמפיין הליכוד בבחירות האחרונות שבו הושוו עובדי רשות השידור לפעילי חמאס. עכשיו הכל מתהפך. ספין מתנגש בספין, אמת אחת נתקלת באמת המנוגדת, הכל פייק ניוז, בנימין נתניהו פשוט רוצה להיות דונלד טראמפ. בינתיים זה די מצליח לו.
# # #
אם אכן יעבור "חוק הפיקוח", שיכפיף לשר התקשורת את כל העיתונות המשודרת בישראל (רדיו, טלוויזיה, ערוצים ציבוריים, מסחריים, גלי צה"ל, הכל), יואץ תהליך הארדואניזציה של הדמוקרטיה הישראלית באופן משמעותי. יכול להיות שבעוד לא הרבה זמן כל הערוצים ייראו כמו ה"ראיון הבלעדי" שהעניקה רעיית ראש הממשלה הגברת שרה נתניהו (שעובדת כפסיכולוגית ילדים בשירות הציבורי בעיריית ירושלים) לערוץ 20, שקיבל לא מזמן אישור לשדר "חדשות".
לא ננקוב כאן בשם המראיין, סוג של תועמלן־ליצן שכל קשר בינו לבין עיתונות מקרי בהחלט. לידו, אם אני זוכר נכון, ישבה עוד מישהי. גם היא לא תרמה לשיחה שום תובנה או שאלה ראויה לשמה. כל השאלות היו התעניינות מתרפסת במעשיה והישגיה של המרואיינת המלכותית, פלוס אינסוף הרמות להנחתה. היא, מצדה, דיברה על עבודתה, ועל עבודתה, וגם על היותה אם, ועל היותו של ביבי הורה מודאג, ועל הילדים, ועל ההורים וכו' וכו'.
רק שאלה אחת חסרה לי באמת באותו "ראיון" מביש. שאלה שאף פעם אף אחד לא שאל את הגברת. שאלה קורעת, כואבת, שמאחוריה מסתתרת טרגדיה עצומה. "אם נושא ההורות והקשר בין ילדים להוריהם כל כך חשוב לך, גברת נתניהו, מדוע את מפרידה בין אב לבתו הבכורה?".
זו השאלה, שמהדהדת אך לא נשאלת, ושמאחוריה מסתתר כל כך הרבה כאב.