מקובל שגברים בגיל מסוים מחליפים מודל לאישה מהעריסה. אני לא אומר את זה יפה בעיקר משום שהנושא אינו יאה. כשג'ואן באאז (נדמה שאינני חייב לכתוב זמרת העם האמריקאית המפורסמת) הייתה צעירה, שחומה, דקה, בעלת שיער ארוך וקולה היה מגיע לגובה מנתץ קריסטלים, היא לא הייתה הטיפוס שלי. היא הייתה הטיפוס של בוב דילן (לא להרבה זמן), והיא לקחה גברים מכל הבא ליד, כולל את סטיב ג'ובס ברומן מתוקשר, כשעדיין היה עם מוצץ. גם מזיכרונותיה עולה רעבתנות מינית כשל ניקול קידמן, והיא הייתה נשואה פעם אחת בלבד עם סרבן הגיוס דיוויד הריס, שממנו יש לה בן בשם גייב המשתתף בלהקת הליווי שלה כמתופף.

על באאז אין צורך לרכל. היא מספקת את כל הסחורה בעצמה, בעיקר משום שהיא האישה האוריגינלית שלא דופקת חשבון. היא כתבה את הדברים באוטוביוגרפיה שלה ואמרה אותם בסרט שעשו עליה ב־PBS בסדרת "מאסטרים אמריקאים".



באאז בת 76. בשיער שיבה קצוץ קצר. בדרך סידרו לה את הניבים כך שאינם מפריעים לה לשיר. יש לה גוף שגורם לנשים צעירות ממנה לשאת פניהן לשמיים ולצעוק לשחקים, וכשהיא רוצה והרוח שורה עליה, היא מתנועעת ורוקדת, כמו שעשתה כאשר חידשה את יחסיה עם דילן, עת הסכימה להצטרף ל־"Rolling Thunder Review" (1975).

מצד אחד, היא אינה חוסכת את שבט לשונה מרוני בלייקלי הצעירה, שהשתתפה באותה שנה ב"מאש" של בוב אלטמן. מצד שני, יש לה כל הזמן שבעולם להתבונן בסם שפרד הצעיר, לפני שהחל לגלם גנרלים המפקדים על פעולות כושלות. זה הזמן שגם דילן נראה בו הכי טוב בקריירה שלו. קצת לאחר מכן קפצו עליו זקנה, רוח שטות וישו, והכל הלך פייפן עד שחזר. דילן צילם את מסע ההופעות המטורלל שבו התחפשו כולם כל הזמן לסרט בשם "רנלדו וקלרה", שבאאז שואלת בספרה מי רנלדו ומי קלרה. "רנלדו וקלרה" מעולם לא נערך והוצג רשמית כסרט גמור. בניסיון לחקות את תלאותיו של פרנסיס קופולה ב"אפוקליפסה עכשיו" התברבר דילן בחדר העריכה עם מאות אלפי מטר של חומר מצולם ולא יכול לו. כל מיני גרסאות בוטלג מסתובבות ברחוב ולא מן הנמנע שבמסע להלבנת עבודותיו יגיע היום ודילן יפיץ את הסרט בעצמו. מכיוון שגם הוא בן 75, אין לו ים של זמן.

מה שרציתי לספר זה שאני מאוהב בג'ואן באאז בת ה־76. אני מת על המראה שלה, מן הסתם קיים דמיון מסוים ואמיתי בינה לבין אמי שמתה בגיל 75. אני אוהב את חוש ההומור שלה ואת הקלות שבה בחרה לחיות את חייה. וכמו שהיא אומרת: "לפני 20 שנה גיליתי שלא חיים לנצח והחלטתי להפסיק להתרכז בגבר אחד ולאכול את כולם". היא תמיד התגוררה בצריפים משופצים בעיירות נידחות בהרים בקליפורניה כמו כרמל, מונטריי ופאלו אלטו, ואם רצתה לארח גבר לסופשבוע, אלוהים לבדו ראה אותו. היא בעיקר מצחיקה כמו שנשים בגילה המודעות לאופן שבו הן ממלאות חדר יודעות להצחיק, והיא צוחקת גם על עצמה ועל המיתוס הנקרא ג'ואן באאז.

בשנה שעברה חגגו לה באולם "ביקון" בניו יורק יום הולדת 75 בהופעה רבת משתתפים, שבאאז הייתה במרכזה. מיני קטני אמונה טרחו לומר לי שקולה כבר לא מה שהיה פעם ואינו מגיע לצליל הגבוה הרשום על שמה. על זה אני נוהג לענות שבגילי איני מסוגל לקיים יחסים שלוש פעמים בלילה, ולא משנה כמה כדורים אקח. יש מחיר כבד לזקנה. החוכמה היא להזדקן בחן. כמו באאז וכמוני. כאשר דייוויד קרוסבי עלה לשיר איתה את "Blackbird" של הביטלס, ההרמוניה לא הייתה כשל קרוסבי, סטילס ויאנג, אבל קרוסבי נפטר מחלק גדול מהכרס, והשיער הארוך המצמח על עורפו גורם לו להיראות כמו גנדלף שמנמן. גם אני הייתי רוצה לשיר את "Deportee" עם אמי־לו הריס וג'קסון בראון, שניים מהזן הלא מתכלה של באאז. וכאשר ריצ'רד תומפסון ודיוויד ברומברג, אגדות גיטרה, עזרו לה עם "בית השמש העולה", נזכרתי שאריק ברדון ו"החיות" לא שרו את הגרסה המיטבית.

"Before The Deluge" של בראון ואיתו יגרום לאיווט ליברמן לבכות, וכאשר הצטרף פול סיימון המתהדר במראה כימותרפי מאז הסיר את השטיח המגוחך מראשו, כרך השיר את כל מה שאנחנו אוהבים בגיטרות אקוסטיות ובהרמוניות קוליות. כמו העובדה שבאאז שרה בגפה את "הלילה שבו נוצחו מדינות הדרום" ואת "צעיר לנצח" של דילן. עם ג'ודי קולינס, כולה שיבה, שרה את "Diamonds & Rust", השיר שכתבה על דילן באלבום בעל אותו שם ב־1975. אגב, אין מי שמחקה את דילן שר טוב יותר מבאאז, וזה תמיד צ'ופר ענק. אמו לא הייתה מזהה את ההבדל.



"Diamonds & Rust" אינו רק שיר גדול כשלעצמו, הוא גם התיאור הציני, העוקצני, האוהב וסוגר החשבון שנערך אי־פעם עם דילן עם האהובה הדחויה ביותר שהשאיר בנתיבו. רק באאז יכולה לכנות אותו "The Unwashed Phenomenon, The Original Vagabond", אך נפלא. "Your Eyes were Bluer Than Robin’s Eggs, My Poetry Was Lousy You Said"... באמת אחד השירים הגדולים לתמיד. בסרט התיעודי עליה הצליחו מפיקיו לחלץ כמה מילים מדילן. ודווקא מילים חשובות. זו הפעם הראשונה שבה נשמע דילן מתנצל על הדרך הלא ראויה שבה נהג בבאאז וכמה הייתה חשובה לו.

***

בניגוד לדילן שהיה צריך לחצות את השדה כדי להגיע לחוותו של מקס יאסגור ולוודסטוק 1969, כשם שעשו חבריו מ"הלהקה", הופיעה באאז בגשם בהריון מתקדם ושרה את "ג'ו היל" לבעלה שישב בכלא. דילן המתין לאיחור אופנתי של 25 שנה והגיע לוודסטוק 1984 שם ראיתי אותו. באאז אינה מפסיקה מלהפיק הנאה צרופה מהעיתוי השגוי הזה.

היא טסה להאנוי בחג המולד 1972, ונקלעה להפצצות השמיכה הידועות כהפצצות הכבדות ביותר בהיסטוריה, שבאמצעותן ניסה ניקסון להכניע את וייטנאם. במשך שבועות חיה עם המקומיים, נדדה ממקלט למקלט כשהפצצות נופלות סביבה. זה לא היה כמו הסיבוב שעשתה ג'יין פונדה על תותח להגנה אווירית והביתה, זה היה להיות בסכנת מוות תחת אש כוחותייך. היא הגיעה לצ'כוסלובקיה בהזמנת ואצלב האבל שאותו העריצה, והופיעה בפני הצ'כים.

היא הופיעה בגדנסק כדי לחלוק כבוד ללך ואלנסה ומשפחתו, ואף על פי שהייתה מודעות לרתיעתו של ואלנסה מחיבוקים פומביים, חיבקה ונישקה אותו כאוות רצונו. חוץ מהעובדה שהיא כנראה האישה היחידה שראתה את בוב דילן וסטיב ג'ובס עירומים, ג'ובס שלא עשה סמים עשה בחברתה, גם האגדות על ד"ר מרטין לותר קינג ועליה אינן תמימות.



"מישהו צריך להעיר את מרטין", עלתה לחישה רועמת מהחבורה שהקיפה את ד"ר מרטין לותר קינג בכל אשר פנה. "לא אני, אדוני, שכח מזה, לא אני". "הקהל ממתין בכנסייה כבר יותר משעתיים", אמר מישהו בעל סמכות אך לא בהכרח אמיץ. "חייבים להעיר אותו. זה לא מפגש שהוא יכול להחמיץ". "יכול להיות, אבל הוא השחור הזקן שאי־פעם השליך את גופו על מיטה, ואני לא מעיר אותו בעד שום הון שבעולם". "מה איתך, ג'ואן? אולי תשירי לו משהו והוא יתעורר בנעימות גדולה".

"הובילו אותי לחדר השינה בבית הצנוע בגטו השחור בגרנדה, מיסיסיפי, המקום שבו ד"ר קינג ועוזריו עצרו למנוחה קלה", כותבת ג'ואן באאז בזיכרונותיה, "קול לשיר איתו". זה היה בסתיו 1966. "הדלת נטרקה בעדינות מאחורי. חיכיתי כמה שניות ואז הלכתי לצד של המיטה שבו שכב ד"ר קינג על צדו. הוא היה מת לעולם. הוא נראה שלו כל כך עד שלא רציתי להשמיע ציוץ. ראשו השחור יצר גומה בכרית הלבנה. התחלתי לשיר בקול חלש גוספל שהיה אהוב עליו, קולי הולך ומתגבר כמקובל בכנסיות. ד"ר קינג החל מתנועע במיטה לפי הקצב מצד לצד, הצטרף אלי לשירה עד שהתיישב, קרצף את ראשו והתעורר. מלאכתי הושלמה.
באאז הייתה איתו בעת הצעדה הגדולה לוושינגטון ב־1963, שבה נשא את נאומו המפורסם "יש לי חלום". זה היה יום גדול וחשוב שאנשים רבים תיארו אותו פעמים רבות.

באאז לא בלטה כאחד הפרצופים הלבנים המעטים שהקיפו אותו. אביה היה מקסיקני וגון פניה היה שחום, מה שלעתים נקרא "שזוף" או "מהגר בלתי חוקי". "מה שיש לי לומר על היום ההוא", כתבה באאז, "שאחת המדליות שהענקתי לעצמי ותליתי על לבי, היא המדליה עבור העובדה שהתבקשתי לשיר באותו יום גורלי. הובלתי 350 אלף איש בשירת 'אנחנו נתגבר' ועמדתי ליד ד"ר קינג האהוב כאשר הניח בצד את הנאום שכתב לאותו יום ורוח אלוהים נשבה בו ואיתה 'יש לי חלום'".

במקרים רבים נוהגת באאז, אישה עוקצנית ולוחמנית גם בגילה המופלג, לסגור את אחד מעשרות החשבונות האישיים הפתוחים שיש לה עם בוב דילן: רומנטי, פוליטי, חברתי, מעמדי וכל התחומים האחרים של מי שמעולם לא היה זמר מחאה אמיתי אך נשא - כל עוד היה נוח לו - את התואר בגאווה גדולה, ומזכירה מי לא היה בוושינגטון באותו יום כשם שלא היה בסלמה, גרנדה ובעשרות התנגשויות אלימות אחרות עם המשטרה בדרום. ותאמינו לי, מותר לה. אף אחד לא עשה יותר מג'ואן באאז, שפתחה את הדלת האמיתית והמטפורית לבתי הקפה ומועדוני מוזיקת העם בניו יורק והניחה לו לשיר על חשבון זמנה, כדי להשיק את הקריירה שאינה נגמרת יותר ממנה. אף אחד. גם לא היהודים הזקנים ומגלי הכישרונות שהחתימו אותו על חוזי ההקלטה הראשונים שלו. לא וודי גאתרי שכבר היה חולה ומנוטרל. ולא פיט סיגר ורמבלין ג'ק אליוט שזיהו את כישרונו וקינאו בו מהיום הראשון. במיוחד קם עליו זעמם כאשר חיבר את הגיטרה לחשמל בפסטיבל ניופורט 1965. היה צריך להרחיק ממנו את סיגר פיזית, מה שלא מנע ממנו לנתק את החשמל לבמה.

בשנים האמצעיות נקרא להן, כשנהוג היה לדבר בכל התקהלות מוזיקלית חשובה כמקום שיגיע אליה אורח בלתי צפוי, בוב דילן, הייתה זו ג'ואן באאז שניקבה את הבלון הנפוח. אלוהים, הייתה אומרת, מישהו באמת מחכה שבובי יגיע לכאן? מישהו ראה אוטובוס ממוזג, מטוס פרטי או מלון יוקרתי? מתי הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתם את דילן תורם מזמנו לאירוע צדקה? אגיד לכם מתי. ב"לייב אייד" 1985, שכל מי שהייתה נשימה באפו, כולל ג'ק ניקולסון הגיע, וגם בוב בליווי רון ווד וקית' ריצ'רדס מהסטונס, לאחת ההופעות הגרועות ביותר בתולדותיו. זה מתי. חושש מזעמו של בוב גלדוף.

באאז הייתה שם לפניו. מלכת מוזיקת העם. המדונה בעלת ההליכות הפרוצות. והקשר הראשון ביניהם היה חברי ומוזיקלי. בכל הופעה הם שרו כמה שירים ביחד, יורקים על אותו מיקרופון, מוצאים את השילוב הנכון בין קולותיהם. ההיגיינה האישית של דילן הייתה ידועה לשמצה בווילג'. כאשר היה מרים את ידו אחרי שבוע ללא מקלחת, היו מתעלפים כל הזבובים בניו יורק וצונחים כעלים יבשים. אחר כך, כאשר היה קשה לשמור את הקשר אפלטוני, הליבידו של באאז תמיד היה אגרסיבי משל דילן על פי עדותה, היא הייתה מכריחה אותו להתקלח קודם, כאותו אקדוחן מאובק בסרטים רבים מספור שהושלך לאמבטיית עץ גדולה עם בגדיו וסיבן את חולצתו.

הרומן ביניהם היה גדול וחורך, והוא שהדיח את באאז לטעות חייה, כאשר הסכימה להשתתף עם דילן במסע ההופעות שלו באיים הבריטיים שתועד להפליא על ידי די.איי פניבייקר בסרט "Don’t Look Back". אין כמו הסרט להמחיש כיצד הולכת ודועכת באאז בתודעה של דילן והבעת המבוכה שעולה על פניה בתחילת הסרט לא סרה מהם עד סופו. כיצד הודחה לירכתי הפריים. המדונה־מוזה היושבת על ספה מאחורי גבו של הגאון הכותב את שיריו במכונת כתיבה ישנה, ומכניסה בשירים את השינויים הקטנים שעשו אותם. אהבה גדולה וקצרה, במיוחד כאשר הבין דילן כמה מכבידה על כוחו להמריא נוכחותה איתו על הבמה וחדל להזמין אותה עד שיצאה למדרגות חירום כדי לבכות בפרטיותה. בחזרה בניו יורק קנתה לו את אחת מאותן מתנות תכופות שהרעיפה עליו בניסיון ללמד אותו להתלבש ולהיראות, ואת דלת דירתו פתחה רעייתו החוקית שרה לאונדס, שנטלה ממנה את המתנה בנימוס וטרקה את הדלת. באאז הספיקה לשים לב לחזה הגדול של מיז לאונדס, שנים לפני שלמדה כי הייתה שפנפנת פלייבוי באחד המועדונים של יו הפנר.

***

כשהיא רוצה היא ארסית מצפע, בעיקר כשנדמה לה שרוני בלייקלי הצעירה עושה עיניים לדילן: "בלייקלי נראתה כמו הכלאה של גרטה גרבו וזונה מהמערב התיכון, ישבה ליד פסנתר וניגנה שיר עצוב, שעליו חזרה כמו זאב מיילל. שפתיה היו מכווצות כמו של מרלין מונרו וכמו חיכו שמישהו יתקע בהן קשית דרך הפתח הקטן ויציע לה מילקשייק. הבטחתי לתת לה 100 דולר אם אמצא אותה אי־פעם בפה סגור".

"שאלתי את בוב מדוע מעולם לא סיפר לי שהיה נשוי לשרה ומה הוא חשב שיקרה אילו היינו מחליטים להתחתן בזמנו. הוא לא הצליח לאלתר תשובה כה מהר, אז עניתי בעצמי על השאלות. אמרתי שזה לא היה מצליח מכיוון שהייתי פוליטית מדי לטעמו והוא שיקר יותר מדי. הוא עמד שם וחייך במבוכה, בעיקר משום שמה שאמרתי לו לא היה חדשות עבורו".

"בוב ושרה לא היו מצוידים במה שצריך כדי לנהל חיים פרקטיים. אני תמיד הגשתי להם מגבות, הבאתי להם מים לשתות וקפה, הדלקתי להם סיגריות, השגחתי על חמשת ילדיהם וניסיתי להושיב אותם לארוחת ערב במסעדה בלי לעורר תשומת לב. 'את הולכת לשיר את השיר הזה עם robin’s eggs והיהלומים? שאל אותי בוב בערב הראשון של החזרות. איזה? את יודעת, עם העיניים הכחולות והיהלומים..., אה, אתה מתכוון "יהלומים וחלודה" השיר שכתבתי לבעלי דייוויד כשהוא היה בכלא. לבעלך? אמר בוב. למי חשבת שכתבתי את זה? מאיפה לעזאזל אני יודע, אמר בוב. לא חשוב, אמרתי, אני אשיר את זה אם אתה רוצה'".