בחג הזה אני לובש שחורים. גילחתי את זקני, מרחתי על פני מעט עפר מן האדמה, ואת ראשי כיסיתי במצנפת גדולה. לו הייתי מהלך כך לידכם, לבטח הייתם עוצרים נשימתכם במחשבה שריח רע נודף ממני. אם הייתי פונה אליכם, לא מן הנמנע שעוד לפני שהייתם מקשיבים למילותי, ידכם הייתה מפשפשת בכיס בניסיון למצוא כמה שקלים להניח בידי.

לפני שלושה לילות, כשהנחתי את גופי העייף על המיטה הקטנה בביתי שבמרום, חשתי בכאבים חזקים. לא חשבתי שארגיש כאלה בחיי ובטח לא מאז שעליתי השמיימה. רגלי רעדו, בטני התכווצה, אגלי זיעה נאגרו במצחי ואוזני שרפו. התיישבתי במיטה, יד אחת הנחתי על רגלי בניסיון להכניע אותן, ובשנייה אחזתי בכוס המים המונחת על השידה שלצדי. לחשתי תפילה חרישית ולגמתי ממנה.

בכל ימות השנה אני מתפלל, דואג שצדיקים על האדמה, אלה שעוד לא עלו אל בית דין של מעלה, יקבלו מקדמות על שכר מצוותיהם. אני משבח את אלה הבאים לפה, אל שערי גן העדן, מציג להם את השבילים, מלמד אותם מהיכן לאסוף תפילות ובקשות חדשות, ומקל מעט את צערם על הפרידה מאהוביהם שנשארו למטה. כשנולד ילד להורים, אני גם יורד לשם, מושיב אותו על ברכי ומנחם אותו על הכאב בברית הצפויה לו.



כל מעשי מבורכים, אבל הם כמו פירורים תחת העוגה. מעשי אלה יכולים להימחק בהעברת סמרטוט בלוי.

****
המעשה האמיתי שלו אני מצפה הוא מעשה פסח. הגעה אל בית ישראל, נדידה בין עיר לעיר, שכונה לשכונה, רחוב לרחוב ובית לבית, הלגימות הרבות מן הכוסות הניצבות על שולחן החג ובתוכן יין שאותו מזגו לי מנהלי הסדר.

לוקח לי זמן להגיע אל אותן הכוסות, כי שולחן הסדר ארוך הוא, ובדרך כלל כיסאות רבים עומדים סביבו. אני צריך לעבור ביניהם בזהירות, לא להרעיש, לא להעיר אף אחד מבני הבית. לפעמים אין הרבה כיסאות, אבל יש ילד עיקש, שנשבע לעצמו שהשנה יפגוש אותי, "הצדיק הזכור לטוב".

אני נכנס ורואה את ראשו של הילד שמוט על השולחן. מעט רוק יוצא מפיו וגם מלמולי שינה השמורים לנעורים המוקדמים. אני מחייך, מניח ידי על ראשו ומברך אותו בברכות שמיים.

השיכר לא משפיע עלי, אני כמעט לא מרגיש בו, הרי כל כולי חדור מטרה - להניח שפע בביתם של העניים והנדכאים; להפיח שמחה בבית השכולים והבודדים; לברך בזיווג הגון את אלו שעוד לא עמדו תחת החופה.

בכל לילה כזה, של אחרי הסדר, אני מספיק לעבור בכל בתי ישראל ובתי היהודים, גם בתפוצות. רגע לפני שעולה הבוקר וסלילי תפילין נכרכים על ידיים, אני מספיק לעבור בכותל המערבי, לבקש כמה בקשות לעצמי, ולעלות מעלה, עוד לפני שמרגישים בי.

קערת סדר פסח. צילום: פלאש 90


אבל לא החג הזה. בחג הזה אאפסן את הכותונת הלבנה שלי, אשאיר את אבוקת האור בחדרי וארד מטה, מלוכלך ודלפון. ואולי תהיה זו השנה היחידה שבה אשאר גם אחרי שיעלה האור, ואפגוש בכם ובכן, פנים מול פנים, ולא תדעו אותי ואת שמי. כי חדלתם להאמין בסיפורי, נלקחה מכם התקווה שאפקוד את השולחן שלכם ואשתה מכוסכם.

יותר מזה, אתם דואגים לשבור את כל מי שחושב מעט שונה. כשבא הוא ומציג בפניכם את הכוס שהשאיר לי ובפיו מילות הוכחה, על כך שהנה, היא התרוקנה מעט, אתם נותנים בו חיוך מרושע ואומרים "זה התאדה, היין התאדה, זה מכוח הטבע". וגם הוא, בשנים שאחרי כבר לא משאיר כוס על השולחן, ולחוליו, לאכזבותיו ולבדידותו אין תקווה יותר.

החג הזה אולי לא אספיק לעבור בכותל, כי עבודה לי רבה. ביותר בתים חסרים דברי מאכל. בחלק פסק זרם החשמל בגלל זרם החובות. וילדים אינם משחקים באגוזים, רק עומדים ליד חלונות ושומעים אנחות שובע מצד ילדים שזכו מן ההפקר.

החג הזה אניח את ידי המיוזעת על ראשם של החולים, העלובים, המוזנחים. של הילדים הסופגים את נחת זרועו של אביהם, הנכים, האמהות השכולות והיתומים עצובים.

אתם לא משאירים לי ברירה, בית ישראל. העיוורים אתם? הלא נתן ה' צבאות אור בעיניכם, צדקה וחסד בלבכם, אז איך אינכם רואים את הברור מאליו הקורא לכם לגשת?

****
השנה לא אחגוג איתכם. השנה אנסה לתקן את החטאים שלכם. אעזור לאלה המחזיקים בשולי כתונת העולם הזה וכמעט נופלים. לו ידעתם כמה תפילות מונחות בשערי היכל הקודש כל יום. לו ידעתם, אתם, כמה עצב מביא עמו החג הזה. בשעה שאתם מנקים את ביתכם או מזמינים את הקרובים לכם לשיר "מה נשתנה", יש אחרים שמבקשים להשתיק את בטנם, שלא ישמעו את סבלה לפני הפסח.

אני יכול לרדת אליכם בבגדי המפוארים, לכנס את כולכם למרגלות הר הגלעד, ולהכריז מי אני ומה שמי. אני מניח שתחילה תצחקו, תלעגו לי, וחלק אף יזעף על כך שהוצאתי אותו משגרת החג והחופש. אך לאחר שאציג בפניכם נס ועוד אחד, תאמינו שאני הוא אני. אך לא אעשה זאת, כי צדיק או לא, גם בשרי היה בשרו של אדם, עם דם ועור, וגם אני נבראתי בצלמו. ולפני תפארתי, שמי היה פנחס, וגם לבי נשבר כשראיתי בעיני את העוול שעשו לנבות בעבור בצע כסף וכרם לא גדול.

אז מה תהיה תשובתי כשעשירי היהודים ידחקו את העניים לאחור? הרי גם הם עברו את ברית המילה, גם הם מאמינים בי, איך אוכל לבזות פניהם ולהגיד שאני כאן בשביל אלה שאין אפילו חתיכת מצה בידיהם? ואם אכנע לעושרם, לפיתויים שיציגו בפני ולקורבן שיקריבו לכבודי? האם אשכח את אלה שהגעתי למענם? אינני יודע וכדאי שלא אחשוב על כך.

מוטב שאלך ואתחיל להתארגן לקראת היציאה אל ארצכם, אך לפני זה, בקשה לי אליכם: מכרו את הכוסות שאותן אתם משאירים לי. קנו כמה חבילות מצות, יין ומעט בשר והניחו בשערי הבתים הריקים מכל אושר ועושר. עשו זאת גם אחרי פסח ועד לפסח הבא ולזה שיבוא אחריו.

ואם לא תעשו, לא אוכל לפשוט את בגדי השחורים. לא אוכל לנקות העפר מפני ולא אשוב לפקוד את הבתים שלכם ולברך אתכם בנחת ובשלום, כי אעשה זאת אני, אעבוד את העבודה המצווה עליכם.

ואם תרצו שאשוב לבגדי הלבנים, לאבוקות אורי ולזוהר בפני כשאני צועד אל משכנכם, אל תשאירו לי עניים על אדמת הארץ, אל תשאירו זקנים בודדים, נכים מקבצי נדבות ויתומים חסרי שולחן חג.

עוד אשוב אל כוסכם, אל בתיכם, כשתשובו אתם אל היפה שבמצוות: ואהבת לרעך כמוך.