ראש הממשלה בנימין נתניהו צדק כשהחליט לבטל את פגישתו עם שר החוץ הגרמני. בשנים האחרונות נוצרה נורמה קלוקלת: ארגוני שמאל קטנים מקבלים פוקוס חסר פרופורציה בשיח הציבורי הישראלי, במיוחד הרדיקליים שבהם. כן, מותר שארגונים שמכנים את עצמם "מקדמי זכויות אדם" יעסקו בפועל בפוליטיקה, ומותר גם שיתקיימו בישראל ארגונים רדיקליים. אבל לא הגיוני לתת להם כזאת חשיבות ובמה. בשום מדינה מערבית אחרת אנחנו לא רואים נורמה דומה. התייחסות היתר והתמיכה הכספית בארגונים הישראליים הללו קיימת בעיקר בקרב מדינות אירופה, וכדי לשנות נורמה, דרוש לפעמים מעשה דרמטי, ולא די במילים.

מה שכן, אין צורך למהר להדביק כוונות זדון לשר הגרמני, רק משום שרצה להיפגש עם ״בצלם״ ו״שוברים שתיקה״ במהלך ביקורו בישראל. הוא פשוט נהג בהתאם לנורמה, וכמו כל נורמה - מתישהו מתרגלים אליה ומפסיקים להתייחס לסאבטקסט שלה. הסאבטקסט שנתניהו רצה להזכיר הוא שגרמניה לא יכולה לקדם גופים, שכחלק מהאג'נדה הפוליטית שלהם מזיקים לחיילי צה"ל ותורמים לקמפיין האנטי־ישראלי. אך מרוב שנתניהו התקומם נגד הסאבטקסט של שר החוץ הגרמני, הוא שכח מהסאבטקסט של ההסבר שהוא עצמו נתן לביטול הפגישה: "מדיניות ראש הממשלה היא לא להיפגש עם דיפלומטים שנפגשים עם ארגונים שמכפישים את חיילי צה"ל ומבקשים להעמיד אותם לדין כפושעי מלחמה. אותם דיפלומטים לא יעלו על דעתם להיפגש בארצות הברית או בבריטניה עם נציגי ארגונים שקוראים להעמיד לדין חיילים אמריקאים או בריטים״.

פעילי שוברים שתיקה. הפגישה של שר החוץ הגרמני עם נציגי הארגון היה בהתאם לנורמה. צילום: תמר נויברג, פלאש 90



אין ויכוח עם האמירה הזאת. אך למי שאינו מצוי בניואנסים רצוי להסביר קצת מעבר לאמירה המיליטנטית. הרי נתניהו יודע שאמירות כאלה מנוצלות בידי הארגונים הללו כדי לקדם את הקמפיין שלהם לגיוס תרומות. כך שרצוי קודם כל להבדיל בין ארגונים כמו "בצלם" ו"שוברים שתיקה" ובין ארגון כמו "יוזמת ז׳נבה" למשל. השניים הראשונים מתיימרים לקדם זכויות אדם, אך מתעלמים מעיקר הסבל הפלסטיני שנגרם בידי הרשות הפלסטינית וחמאס ושמים פוקוס מוגזם על חיילי צה"ל כטקטיקה לקדם את משנתם הפוליטית. יוזמת ז׳נבה, מנגד, לא מתיימרת לעסוק בזכויות אדם. מדובר בארגון מתון עם הגדרה שקופה, שמנסה לקדם את פתרון שתי המדינות ואינו מנסה להסתיר את זה. נוסף על כך, הוא לא עוסק בהכפשת ישראל בעולם. אז מדוע להתייחס לכל הארגונים כאל מקשה אחת? הסאבטקסט הוא חוסר לגיטימציה לכל ארגוני השמאל, שזהו מסר שאינו מועיל לישראל, אלא דווקא לטענות האנטי־ישראליות.

אם כבר שוברים נורמות קלוקלות, שאין להן מקום, כדאי גם לשבור את הנורמה המוזרה, שלפיה זכויות אדם הן לכאורה מעוז של השמאל. לכן לא מספיק להדוף את שר החוץ, אלא היה צריך גם לספק הסבר שיחזק את מה שישראל כל הזמן מנסה לטעון. להתעכב על כך שישראל מכבדת זכויות אדם וחופש ביטוי, ולכן מאפשרת אפילו לגופים שמסייעים לפעילות אנטי־ישראלית לפעול בתוכה. עם זאת, להדגיש שישראל מצפה מבעלות בריתה להיות רגישות לתופעה האנטי־ישראלית, ולא ליפול למלכודת של תמיכה ב"ארגוני זכויות אדם" שעסוקים אך ורק בפוליטיקה.