חודשים לקח לו לומר לה “אני אוהב אותך" וגם אז זה היה מגומגם ושקט ולא ממש ברור, והוא לא חזר על זה אחר כך שוב. כאילו קצת קיווה שהיא לא תשמע, אבל נשים, כדרכן של נשים, תמיד שומעות הכל, גם את הלחישות הכמוסות וגם את הדברים שלא באמת נאמרים. יכול להיות שזה היה הלחץ הסמוי שהיא הפעילה עליו בתת־המודע שלה ששידר “נו כבר". בכל זאת, עברו הרבה מים בנהר היחסים ביניהם, שלאו דווקא נמדד בשנים אלא באינטנסיביות של מפגשים אקראיים שהפכו להיות קבועים עם הזמן. לא היו הגדרות או הבטחות או דיבורים על מה עושים בפועל, זה לא עניין אותו ובטח שלא אותה. הייתה מעין זרימה בתוך משהו לא ברור שנדמה כמסוכן ולפרקים מרגש, אך בעיקר לא כעסק מציאותי עבור שניהם או בר מימוש במציאות הנוכחית.
אלא שגם אם זוגות מתעקשים לחיות לא לפי הגדרות מקובלות, ציוני דרך ולו"ז יחסים מיינסטרימי עם אג'נדה - דברים הכרחיים עבור החברה שמביטה מהצד ודורשת הסבר ונימוק משכנע לכל דבר, ולו רק כדי שתוכל לתייק אותם תחת הכותרת המוכרת “אז רגע, לא הבנו מה אתם עושים. זו מערכת יחסים?" - גם אנחנו בני אדם. והיא, זו שאומרת שהיא לא מחכה שתאמר לה כלום כי היא לא באמת צריכה או מאמינה בזה - היא בעצם כן. בכל זאת היא אישה, ואת זה לא יהיה אפשר לקחת ממנה אף פעם.
יש קטע כזה לנשים, שהן צריכות להרגיש בטוחות, כנראה כתוצאה משאריות הענישה שנחתה עלינו במסגרת החטא הקדמון, מהנטייה התנ"כית של אדם להציל את חוה הסוררת שהסתבכה. נטייה שעוברת לנו כמעט גנטית בדם בכל דור ודור, ושום אג'נדה פמיניסטית לא תצליח לשנות זאת ולא יעזור להתמרד, זה יהיה רק ללכת נגד הטבע. יש כאלה שאומרים שזה בכלל סוג של תסביך אב או להפך, כשאת יותר מדי ילדה של אבא.
מה זה בכלל משנה? אפשר להסכים עם זה או שלא, אבל בקיום הנוכחי “ביטחון" היא מילה גברית גם אם את אישה עצמאית וחזקה, גם אם זה נראה טיפשי מהצד, גם אם על פניו אין שום דבר בטוח בחיים, וגם אם איש לעולם לא יוכל להבטיח לך שהוא ישמור עלייך ויהיה שלך לנצח. יש גיל מסוים שבו את מבינה שאיש לא יכול לשמור עלייך ושנצח הוא קלישאה, שאין זמן כזה בכלל בעולם וזו סביר להניח המצאה של סופרים שלא ידעו איך לסיים את הסיפור. הם חיו יחד עד הנצח או ברוב המקרים, עד שנגמרו לכותב המילים.
ובכל זאת לומר “אני אוהב אותך", או יותר נכון - לשמוע את זה, זה משהו שמכווץ את כלי הדם בלב בכל פעם מחדש. גם אם המשפט המרטיט הזה מהמאה ה־19 כבר מזמן איבד ממשמעותו בעידן אימוג'י הנשיקה ואייקון הלב, שכל אחד לוחץ עליהם באופן חופשי, בלי לחשוב ולו לרגע שמעברו השני של הצ'ט יושב מישהו, או לצורך העניין מישהי - זו בדרך כלל מישהי - שתביט על הלב הזה ששלחת אולי 15 פעמים במהלך השעה, ותנסה להבין אם היה פה מסר סמוי או שבסך הכל נלחצה לך האצבע על הסמיילי המנשק כי החזקת ביד סיגריה.
די הרבה אנשים אמרו לי שהם אוהבים אותי. בדרך כלל אלה היו האנשים שבסופו של דבר פגעו בי יותר מכל. נדמה לי שכשקל מדי לאהוב גם קל מדי לשכוח מזה אחר כך, לזרוק הצדה ולחפש את הריגוש הבא. אהבה קלה ממצים. חשבתי על כך שאני אוהבת הרבה בני אדם, לפעמים יותר מדי וזה לא מגיע להם, ולפעמים אולי האהבה שלי פורחת בקלות וזה לא צריך להיות ככה. היא אף פעם לא צומחת בייסורים, ובטח שלא כמו הפרח הנדיר הזה שנשאר סגור עשרה חודשים בשנה ופורח רק בקיץ.
בכל זאת, לעתים רחוקות ממש אני מצליחה באמת לומר “אני אוהבת אותך" למישהו, לאו דווקא בהקשר רומנטי, ולא משנה אם אני אוהבת אותו באמת. לא שאני מחזיקה כבר מהמשפט הזה יותר מדי. לא יודעת אם אני בכלל מאמינה למישהו שמצליח לבטא אותו כל כך בקלות. האמת היא שאני מניחה שיכולתי לחיות חיים שלמים בלי לשמוע אותו יותר ורק להרגיש. אבל בעצם, על מי אני עובדת.