"נוסעים נכבדים, כאן יפתח, הקברניט שלכם. כמו שאתם יכולים לראות במסך, אנחנו מעל היעד הסופי, טביליסי, גיאורגיה. לצערי, בגלל תנאי מזג האוויר לא נוכל לנחות שם, נקלענו לרוח. וכמו שאתם לבטח מרגישים, היא לא מניחה לנו, עמכם הסליחה". לחשושים החלו לשטוף את המטוס. כשנוסע מבחין בדיילות מנוסות מתיישבות בכיסאותיהן, מתגוננות מפני הרעידות, החשש עולה.



"נוסעים נכבדים, שלום, כאן שוב יפתח הקברניט מדבר אליכם", קיבלנו עדכון כעבור חמש דקות. "לצערי, הרוח חזקה מדי ולא נוכל לנחות בטביליסי כמתוכנן. ומכיוון שהדלק הולך ואוזל, ננחת בירבאן, ארמניה. אני מתנצל על אי־הנוחות".



הדיילות קמו ממקומן, פתחו אחת ממגירות השירות, הוציאו חבילות ופלים, שוקולדים ועוגיות וחילקו לנוסעים ההמומים. בני ישיבה צעירים שניצלו את החופשה הקצרה שקיבלו לטרק בהרי הקווקז, גיאורגים ששבו לביתם לאחר שביקרו בארץ את ישו, ותיירים כמוני שרצו לראות בעיניים את הארץ שממנה כולם חוזרים פעורי פה.

זו לא הפעם הראשונה שאני מתעוררת בבוקר, נכנסת לאינטרנט ומזמינה לי כרטיס טיסה. האמת, בן זוגי כבר לא עושה מזה סיפור כל כך גדול. הוא מבין שזו הפרנסה שלי, השראה אני לא יכולה לקבל רק בין קירות הבית.
שלושה ימים לפני הטיסה הלכתי לעשות קניות. מילאתי את המקרר בדברים שהוא אוהב, כיבסתי, קיפלתי וניקיתי. אפילו מצאתי סדרה שהוא אוהב והורדתי לו אותה למחשב. אשת חיל, הכל עבור הנהנתנות שלי.



ביום ראשון לפנות בוקר בן זוגי העיר אותי בנשיקה. הוא כבר היה לבוש ומבושם ממקלחת טובה. "קומי יפה שלי, אני צריך לנסוע לעבודה ואת צריכה לזוז לשדה". פקחתי את עיני במהירות, התיישבתי על המיטה, הבטתי בו, בחיוך היפה שלו, בגומות החן ובעיניים הטובות, ולקחתי אותו אלי. חיבקתי אותו חזק, כמו אמא מגוננת, אישה מאוהבת, חברה אובססיבית.




"מה יש לך? תשמחי, את טסה היום", הוא הגיב ונשק לי. התפרקתי. בכיתי כל כך, ביקשתי את סליחתו, רציתי שיבין אותי. יש לי תחושה שאני נובלת. אני חייבת לראות עולם, בדיוק כמו פעם, לפני שנכנסנו לזוגיות אינטנסיבית כזו. הוא צחק ולחש: "תנשמי, אני כבר מכיר אותך. סעי לאן שתרצי, כל עוד את חוזרת הביתה, אלי".



לא יודעת למה, אבל הייתה לי תחושה לא טובה. כעסתי על עצמי. על הצורך שלי להיות לבד גם כשסוף–סוף קיבלתי את מה שביקשתי - אהבה. ועוד מועקה גדולה, שאותה לא הצלחתי להסביר לעצמי. נכנסתי למטוס והתיישבתי במושב שלי. לימיני ישב בחור דתי עם חולצת "אין ייאוש בעולם כלל". בצד שמאל אישה מבוגרת, גיאורגית, יהודייה, שבאה לבקר את משפחתה בארץ ועכשיו חוזרת אל מולדתה.



הבחור החל להתעניין בי ושאל שאלות: לאן אני נוסעת? למה לבד? אחר כך הסביר שהוא מתקשר. מעל ראשי הוא הבחין בהילה, שאומרת לו שלא טוב לי בחיים ושאני נמצאת בזוגיות לא בריאה. מובן שקלטתי אותו מיד. הבנתי שהוא אדם נשוי ופלרטטן לא קטן. חייכתי אליו, הבהרתי שאני מאוהבת עד כלות, והפניתי את ראשי לאישה הגיאורגית. היא לחשה משהו, לא הבנתי, ואז נגעה בידי ואמרה: "גברים גברים, זה קשה, אמרת לו טוב, כל הכבוד לך".



התחלנו לשוחח. היא סיפרה לי שהייתה נשואה 50 שנה, שבעלה הלך לעולמו לא מזמן, אבל לא כואב לה כל כך, גם ככה הוא היה קמצן. האיש הדתי, בצד השני, צחק. "אין יותר קמצנית מאשתי", הוא התפרץ לשיחה. "אפילו את דפי נייר הטואלט היא מפרידה כדי שיהיה יותר". אין ספק, טַקט לא היה הצד החזק שלו, אבל הוא הפיץ חינניות בלתי מוסברת.



נחתנו בארמניה. למטוס עלה שוטר מקומי, עם מגאפון בידו. באנגלית שבורה הוא הצליח להעביר את המסר: אין אישור לרדת מהמטוס. מי שינסה לעשות זאת, ייעצר מיד. הדברים עוררו פרצי גבריות מצד כמה נוסעים גיאורגים. כמה נשים מודאגות החלו לבכות. הדיילות ניסו להרגיע את הגזרה שהתחממה בסיוע שוקולדים, חינם.



במשך חמש שעות ישבנו בכיסאות. כבר לא הרגשתי את גבי. לא הורשינו לקום ולהסתובב. חמש שעות האברכים צעקו "כל מי שרוצה, שיפתח סידור ויתחיל לקרוא איתנו תפילת מנחה". מובן שהבחור הדתי שלצדי הצטרף. הדיילות החזיקו בתינוקות שבכו, נענעו אותם, הכינו מטרנה והשיבו אותם רדומים להוריהם.  קליטה, כמובן, לא הייתה שם, כך שלא יכולתי לבשר על ההתפתחויות, להודיע שהגעתי בשלום.



אחרי זמן ארוך פרצה במטוס מהומה. כמה גברים צעקו שהם חייבים לעשן והחלו לרדת במדרגות. הם לא נשמעו להוראות הדיילת. כשיצא אליהם הטייס, הם הביטו בו בזעם ואמרו: "זה מה יש". בסוף הצדדים הגיעו לפשרה: עישון על מדרגות המטוס בלבד, לא דורכים על אדמת ארמניה. אחרי חמש שעות הודיע הקברניט שקיבלנו דלק מהארמנים, מזג האוויר בטביליסי נרגע ואנחנו ממריאים.



האברכים החלו לשיר את "משיח, משיח, משיח". הגברת הגיאורגית מלמלה "מה עזר לכם המשיח עד היום?". ואני הרגשתי איך המועקה שלי מתעצמת ובחילה גדולה עומדת בפתח. הנחתי ראשי על המשענת וניסיתי להירדם. חצי שעה אחר כך כבר היינו מעל טביליסי. ושוב, ירחם האל, המטוס לא נוחת. לעזאזל, הוא לא נוחת! הטייס שוב התנצל, אמר שזה ייקח עוד כמה דקות, שהרוח התחזקה. היא ביקש מהנוסעים לחגור חגורות ולהמתין.



אחרי עוד כמה דקות החל הקברניט בנחיתה, למרות הסערה. הרגשתי איך המטוס עולה ויורד, נוטה ימינה ומתייצב. מפחיד. פתאום, בלי לשים לב, אחזתי בידו של האיש הדתי ועצמתי את עיני. "את קפואה כמו קרח", הוא אמר. הוא פנה לאישה הגיאורגית ושאל אם יש לה סוכרייה, "הילדה פה לא בסדר". הגברת הוציאה בקבוק מים מהתיק, שטפה את פני ובכוח הניחה את ראשי על כתפה. "עוד מעט זה יסתיים", היא ביקשה להרגיע. מאחור שמעתי צעקות של נשים. והיה גם מישהו שהקיא.



נזכרתי בו, בזה שמחכה לי בבית. דווקא בו נזכרתי. ידעתי שאם היה כאן לצדי, היה חוסך ממני את ההיסטריה. הייתי בטוחה שהוא יציל אותי גם אם נתרסק. פתאום כאבתי עליו, בגלל העזיבה הפתאומית שלי, ומשום שלפעמים אני לוקחת את האהבה שלו כמובנת מאליה. רק עליו חשבתי באותו זמן. לחשתי לעצמי "אהובי, תעשה שייגמר כבר, בבקשה".



רק כשהמטוס נחת, בבטחה, ונשמעו מחיאות הכפיים המסורתיות, הצלחתי להירגע. היה לי מלון מפנק למשך שבוע וארץ שלמה לראות, אבל ידעתי שרק דבר אחד ישחרר ממני את המועקה: הבית. אדמה יציבה, קרקע פורייה, אני והוא.