זה היה הלילה השלישי שלי בבית המלון בטביליסי, ששכן לצד נהר ההמטקווארי. כולם כל כך נחמדים פה, מפקידת הקבלה, דרך החדרנית ועד לעובד שכל תפקידו הוא לעצור מוניות לאורחים ולדאוג שהנהג לא ירמה אותם. בדרך כלל נדרש לי לילה כדי להתאושש מטיסה לחו"ל. בבוקר שלמחרת אני מתעוררת במרץ, סופרת את הכסף שהמרתי, מחייכת, מכניסה אותו לכיס כאילו הייתי אשת אוליגרך, ולא מבזבזת רגע בחדר, בין המזוודות. הפעם זה היה שונה. בניתי מסלול מפואר בן שבוע - טביליסי, הכפרים שסובבים אותה וביקור למרגלות הרי הקווקז - אבל לא הרגשתי חשק לצאת לטייל. שכבתי במיטה במלון ובהיתי בתקרה. הרגשתי חסרת מרץ, ללא השראה, מרוקנת לגמרי, עייפה. גם לבכות לא הצלחתי.

כפילוסופית בשקל, תהיתי על משמעות החיים האלה, לאן כולם רצים, עד שנרדמתי. כך היה גם למחרת. מלבד קפיצה למסעדה קרובה, שם פגשתי רקדנים ופולקלור ותיירים מארצות הברית שמתעקשים על כובע מצחייה גם כשיורד הערב, לא יצאתי מחדרי. לבן זוגי כתבתי שהכל בסדר, שאני נהנית, מטיילת, ובגלל קליטה גרועה קשה לי לתקשר איתו. זה היה שקר מוחלט, כמובן. גם גיאורגיה מילאה את אדמתה באנטנות סלולריות.

ביום השלישי לטיול החלטתי שהמיטה לא תהיה נחלתי יותר. ניגשתי לשולחן העבודה העשוי עץ כבד, הדלקתי את המחשב הנייד וכתבתי סיפור קצר. חולצה לבנה לאיש שאיתי, מגוהצת, נקייה מכתמים וריחה, ריח יסמין טוב. חולצות צבעוניות ותואמות לזוג תאומַי. הוא בן, היא בת, יפה, שמתעקשת להתלבש בדיוק כמו אחיה שגדול ממנה במספר דקות. ושמלה ירוקה בשבילי, תמיד אותה השמלה.



אחרי הארוחה אני עוברת במסרק לבן ומסרקת אותם. שיער חלק, קשה ואחיד לצד ימין, כך בעלי. שיער חלק, זהוב, שקרוב להסתיר את עיניו, כך בני. שיער גולש, מתולתל, שופע, נופל על כתפיים קטנות, כך בתי - סממן הנשיות היחיד שלו היא נותנת דרור. ושיער אסוף, מתוח ובלי קצוות נשכחים, כך שערי.
בכל יום ראשון אנחנו צועדים, ארבעתנו, אל כנסיית המעיין שליד היקב הישן. ההליכה עוברת בצורה מופתית. בתי ובני קוטפים פרחים כדי להניח על תמונת שליחו של האל. בעלי מביט לשמיים ותוהה אם כדאי לקצור את החיטה כבר עכשיו או להמתין עוד כמה ימים.

ואני, כשידי מאחורי גבי, דרך הליכתו של אבי, מביטה בטבע הגדול ומתפללת לעמוד איתן כמותו ולהחזיק מעמד בנוף האנושות המשתנה. בכל ראשון אנחנו יושבים בספסלי הכנסייה, מקשיבים לכומר שמדבר על אהבת האדם, האל והאמונה. שתפילות ומעשים טובים יתפתחו למדורת אור גדולה. שם אני מרשה לעצמי לחייך, להודות על המעט שקיבלתי, וגם למחות את דמעות ההחמצה.

בערב יום ראשון, מיד אחרי התפילה, בעלי יוצא לעבודה בשדה, בלי לעצור בבית. אחר כך הוא מתייצב ביקב שליד הכנסייה, לוגם מעט עם חבריו. כשאלה הולכים לביתם, אל נשותיהם, בעלי נכנס שוב לכנסייה ולוחש בה את צרותיו.

בבית, החולצות הצבעוניות של ילדי הפכו מקומטות ומיוזעות אחרי עוד יום. בסיום המקלחת, כשהם שוכבים בשתי מיטות קטנות, זה לצד זו, אני מלטפת אותם ועונה על שאלותיהם, דברים שלמדו בבית הספר. לא פעם אין ברשותי תשובות.

בערבו של יום ראשון אני עומדת מול המראה בחדרי, מביטה בגופי שנותר חטוב, חסר צלקות ובהיר, על אף השנים והלידות, ולובשת כותונת לבנה. כשאני שומעת את רשרוש המפתחות של בעלי בדלת הבית, אני חושבת אם גם בקצה השני של העולם עומדת אישה יפה מול מראה גדולה ומתכננת את הבריחה.
בערבו של יום ראשון, כשבעלי, מעט שיכור, עומד איתי יחד אל מול המראה, אוחז במותני ולוחש "תראי כמה מעט קיבלת את וכמה הרבה קיבלתי אני", אני מתאהבת בו מחדש ומתמסרת אליו. תוך כדי מעשה החיפזון אני מתכננת איך בבוקרו של יום אחד אשאיר להם בגדים מגוהצים, ארוחת בוקר דשנה ומסרק אחד עומד. בבוקר ההוא הם יצטרכו להסתרק בעצמם.

מפגש עם תיירים סעודים בשמי גיאורגיה

כיביתי את המחשב, התלבשתי, נעלתי נעליים ויצאתי מהחדר. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאחמיץ את המדינה הזו. ביציאה מהמלון חייכתי לבחור שביקש לתפוס לי מונית. הנחתי כמה מטבעות בידו, הסברתי לו שאני מוותרת על המונית, אבל אשמח אם יסביר לי איך להגיע אל העיר העתיקה.

חצי שעה אחר כך הייתי כבר בין הסמטאות. צ'ורצ'חלות אדומות, הממתק הלאומי, קישטו את הדוכנים הקטנים. איש זקן בעל שיני זהב וכובע צמר הניח מגש על ראשו ומכר חצ'פורי חם. שני גברים מבוגרים וקשוחים יצאו מאחד המרחצאות ללא חלק עליון לגופם. לא מראה מעורר במיוחד.

הגעתי אל הרכבל. קבוצת ישראלים עמדה מאחורי. הם היו פחות מעשרה, אבל המדריך שלהם התעקש להשתמש במגפון ולהטריד חצי טביליסי. הוא
הסביר שמהרכבל אפשר לראות את העיר היפה ושבסוף מצטלמים במצודה הגדולה ליד פסלה המרשים של אמא גיאורגיה. הקשבתי לו, קניתי כרטיס ועליתי עליו.

למטה הייתי עם ישראלים. בשמיים פגשתי תיירים מערב הסעודית. הם ישבו איתי ברכבל, ביקשו ממני לצלם אותם בכל מיני פוזות והתלהבו מהתמונות שהפקתי. את הנוף של טביליסי, מיותר לציין, לא ראיתי. הסעודים העשירים עניינו אותי יותר.

חמש דקות אחר כך עמדתי ליד אמא גיאורגיה, תחת רוח חזקה. אישה שופעת, סקסית, בידה האחת חרב מאיימת, אל מול אויביה מבחוץ, וביד השנייה כד יין, סמל להכנסת האורחים הנפלאה של המדינה.

ישבתי מול הפסל דקות ארוכות. למרות התיירים סביב, זה השקט הכי שקט שבא אל אוזני זמן רב. נגעתי ברגלה של אמא גיאורגיה, היא סימלה עבורי כל מה שאישה צריכה להיות.

התיישבתי לצדה והוצאתי מהתיק את המחברת שבה תכננתי את הטיול. כמה שטרות ישראליים שנכנסו בטעות בין הדפים התעופפו מהגבעה כשפתחתי אותה, עד שנעלמו מעיני. צחקתי צחוק גדול, כמה מרושלת אני. נעמדתי בקושי רב, נפרדתי מהאמא הגדולה ונכנסתי חזרה לרכבל. הפעם הוא היה ריק.
כשהרוח טלטלה אותי מצד לצד, נזכרתי במילותיו של אהוד מנור:

היא לא נבהלת כשהגוף פוחד, 
היא לא נשברת כשהגוף בוגד;
כי רוח האדם יכולה לעוף,
רוח האדם יכולה לגוף 
ואת כל שדי הלב, 
את כל שדי הכאב 
יכולה לגרש, 
אם רק נבקש,
אם רק נתעקש; 
כי אין לך אימה 
שאי אפשר להרחיקה 
בנגיעה רכה, 
בנשיקה.

החלטתי להשאיר מאחור את חוסר הוודאות והאימה שתקפו אותי פתאום, ולנשק אותה, את גיאורגיה היפה, שהציניות והמלאכותיות לא מעיזות להתקרב אליה, מפחד חרבה החותכת.