אני פונה אליך, זה ששומע שמישהו מדבר איתו אבל ממשיך להגיד ברצף את מה שיש לו לומר. ממשיך לדבר. אתה משלים את המשפטים שלך, ולא מעניין אותך שהאדם האחר, זה שאתה מדבר איתו, כובש את סופי המשפטים שלו, מבליע את המילה האחרונה, רק כי הוא מבין שבמצב שנוצר מה שהוא אומר נמצא בווליום נמוך יותר, או בכריזמה פחותה משלך, ובתחרות המילולית המיותרת הזאת הוא מפסיד.

ואתה, זה ששומע אותו מדבר, אבל ממשיך להגיד את מה שיש לך - אתה רומס אותו, הורג את הסיפור שלו, ממית אותו. ולמרות שאף אחד לא מינה אותך, אתה מחליט שאתה הוא שישלים את הדברים שלך, ואילו שלו ייפלו לתהום המשפטים והרעיונות שאין להם קהל, לא יהיו עוד אוזניים שישמעו אותם, דבריו לא יושלמו לעולם. כמו שנאמר, במקום שבו חותכים סופי משפטים, מי יודע מה עוד יחתכו.

אני פונה אליך, זה שעומד בכניסה לחנות או ביציאה ממשרד, אבל לא נכנס ולא יוצא. כלומר, אתה עומד בכניסה או ביציאה כי רצית להיכנס או לצאת, אבל אתה לא משלים את הפעולה שלך. כרגע אתה עומד. תשומת הלב שלך נתונה למשהו אחר. כנראה לטלפון, כי אשתך שלחה לך וואטסאפ, "מאמי אם אתה כבר בדואר, תראה אולי הגיעה החבילה שהזמנתי מאלי בבא, למה שמעתי שהם נסגרים ואללה יוסתור שלא יביאו לי את הנעלי סלסה שהזמנתי מהם לפני שבועיים ואני חייבת חייבת חייבת אותם ליום חמישי! כאילו, אתה יודע מה יש בחמישי, כן? אז תיקח שתי תורות גם בשבילך וגם לחבילות כי זה תור נפרד עכשיו לחבילות עשו, כי כאילו אפשר לחשוב שבתור הרגיל היא לא יכולה להביא חבילה. גם כן זאתי".



ואתה שוכח שאתה עומד בכניסה או ביציאה, ובגופך המלא, המגודל, הגבוה והמגושם אתה מונע מאחרים, אולי נמוכים יותר, אולי בעלי ווליום נמוך או כריזמה פחותה משלך, להיכנס או לצאת, והם עומדים לידך מסתכלים עליך עומד ולא זז, וקורא את כתבי אפלטון שקיבלת מאשתך על נעלי הסלסה, ואתה לא זז. עומד קפוא. לא פנימה ולא החוצה. לא לימין ולא לשמאל. פשוט עומד. והאחר לא יעיר לך, "סליחה אדוני, אתה מפריע", כי הוא לא רוצה להיכנס איתך לדין ודברים. הוא רק רוצה להיכנס לדואר. ואתה לא נותן לו, אתה לא נותן לו.

אני פונה אליך, זה שמתמהמה ביציאה מהחניה, למרות שכבר מישהו אחר רוצה להיכנס במקומך. אתה, זה שעושה עכשיו את אותם הדברים - אבל הכי לאט שאתה יכול. הרי כבר התנעת את האוטו, ואפילו לרוורס הכנסת, וכולם יודעים שיציאה מחניה אמורה לארוך בערך 35 שניות, אך פתאום אתה מתפנה לעשות כל מיני פעולות שתוכל לעשות אותן גם אחרי שתצא מהחניה, והאחר, זה שממתין לה, ייכנס אליה כבר והוא ימשיך לדרכו, והעולם ימשיך כמנהגו, אבל לא. אתה לא תיתן לזה לקרות, אתה לא יוצא. אתה נשאר שם. בחניה. עומד. תופס לעוד כמה רגעים. פותח שקית, סוגר שקית. פותח חלון. סוגר חצי ממנו. מחליף תחנה ברדיו. עוד תחנה. מבין שאין קליטה בחניון. שוב חלון. שוב שקית. מוציא את ההילוך מרוורס.

וכשזה שמחכה לחניה שואל אותך: "סליחה, אתה יוצא?", אתה עונה לו: "כן, כן". אבל שוב. מיני זוטות מעסיקות אותך פתאום. המראה הצדית־ימנית לא מכוונת דיה. ואיך יכול להיות, כי הרי באת עם אותה מראה. אבל עכשיו משהו בה מפריע לך. ואתה מכוון אותה. שוב שקית. שוב חלון. שוב רוורס. והנה. מתחילה תזוזה, אבל לצאת אתה לא יוצא. אתה הרי לעולם לא תצא משם. אתה רק מתחיל, רק מתכוון לצאת, באטיות הכי מורטת עצבים שאתה מסוגל לה. כי יש מישהו אחר שכבר מחכה.

ועכשיו זה הזמן שלך להראות לעצמך שיש לך כוח בעולם הזה. שאתה נוכח. שיש לך מקום בעולם. והמקום שלך הוא מקום החניה שאתה לא יוצא ממנו. החוזק שלך הוא בכך שלא תיתן למישהו אחר להשלים את המשפטים שלו. ההישג הגדול שלך הוא בזה שתחסום בגופך את הכניסה לדואר. התפקיד שלך הוא לשמש הפרעה לאנשים אחרים, לי נניח, לחיות.