שולי העלילה הפתלתלה של סגירת רשות השידור, הקמת התאגיד ויצירת חטיבת חדשות נפרדת (הרובצת עתה לפתחו של בג"ץ), אינני יכול שלא להביע דעתי על תשדירי הסיום של הרשות. "זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה". מטבע לשון שחוקה למדי, שאולה מעולם האופרה, שבו הגיבורה שרה את אריית הגסיסה על הבמה, וצונחת מתה רק בתום השיר. מטבע לשון החוזה אפשרות של מהפך בעלילה: זה אומנם ארוך, זה אומנם נפתל ושופע מעלות ומורדות, אך - צפו להפתעה, כי זה לא נגמר עד שזה לא נגמר ממש.
אבל אני - אינני אוהב אופרה. הצירוף הזה של תיאטרון מושר אינו מאפשר לי להזדהות עם הדמויות ולבחון את האמינות שלהן. אם שחקן תיאטרון מגזים, מזייף או מלאכותי על הבמה - אנו חשים בכך מיד. באופרה הכל מלאכותי ולא טבעי. הכל מוגזם. אנשים נורמליים לא שרים כשהם מקללים, אוהבים, או גוססים.
אבל אני מודע לכך שיש המון אנשים שדווקא אופרה גורמת להם לדמוע. לכל אדם יש כפתור פנימי שהפעלתו גורמת סערת רגשות. אופרה לא נוגעת בכפתור שלי. זמרת סופרן נפלאה, שהצלילים שהיא מפיקה מגרונה מדהימים ביופיים ודיוקם, ניצבת במרכז הבמה, דוקרת את עצמה בחזה, נחנקת בידי בעל קנאי או נורית מטווח קצר בידי מאהב מטורף, שרה עוד חמש דקות ומתה לקול תשואות הקהל. אבל אל דאגה. מחר היא תעלה שוב על הבמה. תשיר ושוב תמות. והקהל שוב יבכה.
שכחו לומר שיעברו לשדר מאולפן אחר
בשבוע האחרון עלתה על מסכינו ובקעה ממקלטי הרדיו שלנו אופרה נוגה. "מותה של רשות השידור". הצופים והמאזינים התבקשו להבין כי השידור הציבורי נפל חלל לפני בני עוולה. אבל בניגוד לאופרה רגילה - לא הקהל בכה אלא השחקנים והזמרים. שמעתי למשל קריין חדשות ותיק, בן למעלה מ־70, שהיה יכול לפרוש לגמלאות כבר לפני שנים אחדות. הוא סיים לקרוא את מהדורת החדשות "האחרונה שלו" ונפרד אישית ממאזיניו, עד כאן - נכון וראוי ואנושי. אבל למה מותר לו להפקיע את המיקרופון לטובת הוקעת העוול שנגרם בחיסול רשות השידור הנאמנה? מה הקשר? הרי לו היה בן 50 היה גם הוא, כרוב המכריע של עמיתיו, ממשיך למחרת בתאגיד החדש.
גם אני עבדתי בקול ישראל, וגם לבי נצבט למחשבה שלא נשמע עוד "קול ישראל מירושלים" בראש כל מהדורת חדשות, וראיתי את כל מגישי "מבט" של הערוץ הראשון דומעים עם שידור המהדורה האחרונה, ואת הכתובת "כאן מסתיימים שידורינו" מופיעה על המסך, ובאתרי האינטרנט של הרדיו והטלוויזיה. הגדיל לעשות הקריין הנרגש, שכל תפקידו לקרוא את הניקוד שמעניקה ישראל למשתתפים השונים בתחרות האירוויזיון, והוא נפרד מהעולם כולו, ביכה את רשות השידור שמתה, ושכח לומר למאות המיליונים שבשנה הבאה זה יהיה בדיוק אותו דבר, רק "בהנהלה חדשה".
מדוע חשב שזה צריך לעניין מישהו בעולם, אם על תלוש המשכורת שלו מחר יתנוסס שם אחר? שירות השידור הבריטי, ה־BBC, היה בטוח למשמע הפרידה הנרגשת, כי ישראל פורשת לצמיתות מהאירוויזיון. קבוצות כדורגל מחליפות בעלים השכם והערב. השחקנים לא מעלים על דעתם להפוך עצמם לדרמה קווין ולענוד סרטי אבל על זרועם אם הלך האוליגרך ובא הטייקון. בחילופי שלטון במדינה לא יעלה על דעתם של שגריריה במדינות זרות להודיע כי המדינה מתה. נרצחה.
ברגעיה האחרונים של רשות השידור סיפרו מגישות ושדרנים, כי ברבות השנים אינה גורלם לשדר ידיעות קשות ביותר, על מלחמות ואסונות ופיגועים, אך כל אלו לא גרמו להם, על פי עדותם שלהם, להשתנק ולדמוע בשידור, ורק עתה, כשהם עוברים מ"רשות" ל"תאגיד", הם בוכים כאילו חרב עולמם. כאילו נשבר מטה לחמם. האם זה מעיד על כך שפיגוע נורא לא זעזע אותם כמו סיום עבודתם ברשות ותחילת עבודתם בתאגיד? כל פועל מפוטר במפעל שימורים בגליל, שבאמת איבד את מקור פרנסתו, זכאי לכעוס ולבכות יותר מאלו שמחר ימשיכו לשדר מאולפן אחר.
השדרים והמגישים הפקיעו לעצמם את המיקרופונים והמצלמות של "השידור הציבורי", נפרדו בגרון חנוק ממקום עבודתם זה שנים רבות, ש"הפך להם לבית", קוננו על "המבנה ההיסטורי" שייחרב עתה ויהיה לנכס נדל"ני, שבו ומתחו ביקורת על ההחלטה לסגור את "רשות השידור" ולפתוח את "התאגיד", סגרו מיקרופון, כיבו את המצלמות, והלכו הביתה, רק כדי לשוב למחרת לתפקידיהם הקודמים באולפן אחר, בתאגיד.
לא "היסטורי" ולא בטיח
ואי אפשר גם בלי הערה על "ההיסטוריות" של המבנים. לרדיו היה מבנה היסטורי ברחוב הלני המלכה. ארמון מנדטורי ממש. רשת א' המשיכה לשדר ממנו. אותו לא יהרסו כי הוא "מבנה לשימור". רשת ב' שידרה ממבנה בטון חד־קומתי, "חוטי ירושלים", שהיה מפעל טקסטיל כושל ומכוער שהוסב לבניין משרדים ואולפני שידור. "בניין הטלוויזיה", הסמוך למפעל החוטים ברוממה, הוקם ב־1960 כמלטשת יהלומים. היהלומנים עברו לשפלה אחרי מלחמת ששת הימים, ולבניין הנטוש הוכנסה הטלוויזיה שהוקמה ב־1968. לא "היסטורי" ולא בטיח.
כך זכינו לצפות בטרגדיה דרמטית בשידור חי. אבל ממש כמו באופרה - כולם יודעים ש"זה לא באמת". שמחר תשוב הגברת השמנה ותתייצב על הבמה. שוב נשמע "קול ישראל מירושלים". שוב רשת ב'. חלק מהתוכניות לא שינו אפילו את שמן ואת אות הפתיחה שלהן. ברוב המקרים - אותן מגישות ואותם שדרים. פה ושם נוספו או נגרעו תוכניות. ברוך הבא לרשת ב', קלמן ליבסקינד, אתה קול חשוב ברדיו, אומנם תקוע בין אריה גולן וקרן נויבך ואסתי פרז, שלא הוחלפו ולא החליפו את דעותיהם, גם אם בלוח התוכניות נוספה המילה "בהרצה", אבל לפחות קול חדש (ואגב, גם בגלי צה"ל התרחשה תופעה דומה, בלי דרמה מיותרת, וגם שם, הוצב אראל סג"ל על תקן "המגיש הימני" בין רזי ברקאי לרינו צרור ויעל דן). והמגישים החדשים־ישנים מתחייבים חגיגית להישאר נאמנים ל"ערכי העיתונות ולמסורת השידור הציבורי", כלומר להישאר שמאלנים.
על רקע מאבק הטיטאנים האדיר בין התאגיד לרשות, בין נתניהו לכחלון, בין כוחות האופל ובני האור, כשדגלי המאבק על השידור הציבורי וחופש הביטוי מתנוססים גבוה, והתחזיות השחורות על מותה של הדמוקרטיה הישראלית הופכות בנאליות - איננו יכולים להשתחרר מההרגשה כי קנינו כרטיסים (יקרים מאוד) לדרמה - וקיבלנו פארסה.