ישבנו בבית הקפה מול בית משפט השלום. אני וחברה שלא ראיתי זמן רב. הזמנו ארוחת בוקר זוגית וחיכינו שידידי, שהוא גם עורך דינה, יסגור שם את העניינים.

גופה של החברה חטוב, פניה עדינות, ועיניה אדומות מדמעות. שאלתי על מה הבכי, הרי היא ניצחה במשפט. היא לא ענתה. הבטתי בציפורניה. הן לא היו מטופחות כבעבר. הלק הלבן התקלף, כנראה בגלל חומרי הניקוי המשמשים אותה בניקוי המשרדים.

אני לא מצטיינת בניחומים, אבל ניסיתי לרומם את רוחה בכל זאת. "השופט היה לטובתך", אמרתי. "הוא תבע אותך על 50 אלף שקל ותשלמי רק 4,000. עורך הדין שלך לא הסכים לשום פשרה בתיק הזה. ראית איך הגן עלייך? תני לו את הכסף, הוא יסיר ממך את העיקול והכל יהיה בסדר".



בבוקר המשפט הייתי אמורה להשתתף בפאנל בצפון. כותבים, מחזאים ותסריטאים מספרים לסטודנטים לתקשורת איך משיגים השראה. כמה שבועות לפני כן התקשרה אלי אותה חברת ילדות, שהחליטה מיד אחרי התיכון, קצת לפני הצבא, ללכת אחרי אהבת נעורים עזה, להתחתן עם גבר שגילו כפול מגילה ולהביא לעולם שלושה ילדים בזה אחר זה. הבנתי ששום פאנל לא יהיה פה.

אחרי זמן רב שלא דיברנו, החברה סיפרה לי על הליכי הגירושים שלה. את רוב זמנה היא עושה בבית המשפט או בקומות הגבוהות בבניינים, שם היא עובדת כמנקה. היא התגוררה עם הילדים בדירת שלושה חדרים, אבל השכירות הכבידה, דמי המזונות לא הגיעו, אז היא עזבה לדירת חדר וחצי במושב. הצפיפות אומנם בלתי נסבלת שם, אבל יש חצר יפה, עם פרחים ועננים שמחייכים אליה ואל הילדים.

בוקר אחד השאירה, כרגיל, שניים מילדיה בגנים. את הגדול בן ה־7 שחש ברע לקחה איתה לעבודה. במשך כל היום הוא הביט באמו מזיזה ארוניות, מבריקה חלונות בגזרי עיתון, ומסדרת עטים לפי צבעים במשרדו של המנכ"ל. "אני יודעת שמשעמם לך", היא אמרה לילד. "כשנצא מפה ניקח את האחים שלך ונלך לאכול צהריים במסעדה, הרבה זמן לא עשינו את זה".

פניו של הילד הוארו. "באמת, אמא?", הוא שאל, ועוד לפני שענתה קם ממקומו וחיבק אותה. "אני אוהב אותך הרבה".

כמה שעות אחר כך עמדה מול הכספומט, אבל כסף לא יצא ממנו. כשהתקשרה למוקד, התברר כי חשבונה עוקל על ידי בעל הדירה הקודמת, זו בעלת שלושת החדרים. "אני מצטערת", היא לחשה לבנה והשפילה מבט. הילד לא הגיב. הוא הבין. אחז בידה ואמר: "בואי נלך הביתה, אמא".

בבית היא טלפנה לבעל הדירה. הוא סירב לדבר איתה וסיכם את השיחה הקצרה ב"הרסת לי את הבית, דברי עם עורך הדין שלי". אז היא דיברה גם איתו. בקול רשמי מאוד הוא טען בפניה שכבר כמה שבועות מנסים לתפוס אותה, להסדיר את התשלום.

"תשלום על מה?", היא שאלה.
"על מה?", שאל עורך הדין בחזרה. "איך את שואלת דבר כזה? הקירות היו מטונפים כשעזבת, החלונות שבורים, והרצפה מוכתמת בצבע. השארת את הדירה עם נזקים ולכן אנחנו מפעילים נגדך את שטר החוב".

****
חברתי לא ביקשה עזרה מאף אחד. גם עכשיו, בתהליך הגירושים שמעביר אותה בעלה, היא שותקת. אפילו לא מגלה להוריה, חוששת שיגידו לה "אמרנו לך!".

דווקא שמחתי כשקיבלתי ממנה את הטלפון. הרבה זמן לא דיברנו. "נו, עוד ילד בדרך?", עניתי לה בהלצה. ופתאום פרץ בכי, ומילים לא ברורות. "מרסל, סליחה שאני מתקשרת עכשיו. אני בגירושים, עובדת בניקיון, עוד עשר דקות אני צריכה להוציא את הקטנים מהגן, עיקלו לי את החשבון. בעל הדירה אומר שעשיתי נזק, אני נשבעת שלא. אולי קצת לכלוך, אבל לא נזק. ואין לי כסף ועוד מעט ארוחת ערב ועורך דין גם כן אין לי. מרסל? את איתי?".

הרגעתי אותה. ביקשתי שתלך להוציא את הילדים מהגן ואדאג שיהיה בסדר. חשבתי מה לעשות. נזכרתי שלא יקרה כלום אם פעם בכמה זמן אשתמש בכלי החשוב ביותר שיש לי - פייסבוק. "אישה במצוקה שמגדלת לבד את שלושת ילדיה זקוקה לעורך דין טוב, בעלות נמוכה", פרסמתי.

כעבור דקות קיבלתי כמה הצעות מעורכי דין. אחד אמר שיעזור לה ושתשלם רק הוצאות ואגרות. שני היה מוכן לתת כמה עצות טלפוניות ללא תשלום. שלישי שלח לי טלפונים של מתמחים שיכולים לסייע בחינם. שמו של הרביעי היה רועי כהן, שעוסק בכלל במקרקעין, אבל פעם הוא עזר לי במקרה דומה. רועי כתב לי: "תני לי את הטלפון שלה, אסדר את זה".

עוד באותו היום הוא הגיע אל ביתה יחד עם שקיות מזון, כמה צעצועים לילדים וקלסר. "קדימה", ביקש ממנה. "בלי בכי, ספרי לי הכל".
"וכסף?", היא שאלה.

"תכיני לי ארוחה מתישהו, מרסל סיפרה שיש לך ממולאים מצוינים".

****
כעבור חודש ישבנו שתינו בבית משפט השלום. רועי נתן את הצגת חייו: "ולא רק בשביל מרשתי אני מדבר! אלא בשביל כל הנסחטים על ידי בעלי הדירות".
בעל הדירה שנכח באולם זרק לאוויר: "הייתי צריך לתבוע על 100 אלף ולא על 50". השופט השתיק אותו וביקש מעורך הדין שלו להעלות את העדים. הם טענו כי הבית נשאר מוזנח ומבולגן. כשרועי ביקש לראות צילומים, לא היו כאלה ברשותם. כשדרש לראות קבלות, לא הצליחו לנפק אותן.

חברתי ישבה בצד ובכתה. כל כך הרבה דמעות בעיניה של אישה צעירה.

השופט פסק לה תשלום של 4,000 שקל. רועי חייך וביקש שנחכה לו בבית הקפה ממול. וחברתי, כאמור, עדיין בוכה. "תפסיקי לבכות", רועי אמר כשנפגשנו שוב. "יצאנו בסדר גמור. זה כלום כסף". הוא לקח כיסא והתיישב איתנו.

"לפני שעזבתי את הדירה ההיא", אמרה חברתי, "נתתי לבכור שלי סמרטוט. ביקשתי ממנו לנקות את החלונות. הקטנים קיבלו ממני מברשות, אמרתי להם להסיר את כתמי משחת השיניים בשירותים. השארתי דירה נקייה ואפילו שוקולד קטן בצורת לב, אז למה?".

רועי צחק: "כי כסף מעוור, זה למה. עכשיו תאכלי מארוחת הבוקר שלך".

שעה אחר כך הצלחנו לשחרר מהחברה כמה חיוכים מאולצים, עד שקמה ואמרה שיש לה עוד שלושה משרדים לנקות היום. היא הביטה ברועי ואמרה: "אפקיד להם בקרוב את הכסף". רועי חייך אליה, אני נישקתי אותה. היא הלכה, מבוישת ועצובה.

"מעניין כמה משרדים היא צריכה לנקות בשביל 4,000 שקל", תהיתי בזמן שהתרחקה. "אפילו לא אחד", רועי חייך ונגס בביצת העין שלו. לא שאלתי שאלות. הבנתי שמדובר באציל.

כשהפניתי ראשי, ראיתי את בעל הדירה עומד עם עורך הדין שלו ומתווכח איתו. בוודאי לא היה מרוצה מתוצאות המשפט. נזכרתי במשפט שאמר מושיקו בביוף בסרט "קזבלן", שאותו גילם אריה אליאס ז"ל: "וואללה, יש בני זונה בעולם".

"מה אמרת?", רועי שאל.

"סתם, כלום", חייכתי. רק דאגתי שבעל הדירה ישמע אותי.