בחודשים האחרונים יצא לי ללמוד במסגרת העבודה קצת על הייטק וסטארטאפים וקרנות הון סיכון והשקעות, ועוד כל מיני מונחים כלכליים ומילים בלועזית שיש מאחוריהן המון כסף ומעט הבנה לנפש ההומנית הספרותית שבתוכי. מעולם לא האמנתי שאני, הילדה עם הציון הנכשל במתמטיקה, האפס בסטטיסטיקה והפטור מכל מה שיש בו מספרים וגרפים, זו שבזבזה שתי מלגות מלאות ושוות על שני תארים ראשונים במקצועות בלי עתיד, תצטרך להתעסק בתחום הזה כחלק מעבודתה השוטפת ועוד כדי לדווח על כך לקהל שמבין עניין. ולא רק זאת, אלא אף לחשוק גם אם רק לרגע, בגן הזה שהופך אנשים עם ראש מאוד ריאלי למכונות של המצאות וכסף.
אחרי החלומות בהקיץ שלי, אני חוזרת לקרקע המציאות ומבינה שעד כמה שהרעיון למכור עסקאות של מיליונים קוסם לי, לא יעזור לי דבר, אני טובה בעיקר בכתיבה ובלספר סיפורים של אנשים אחרים, ואולי עדיף שמישהו עם ראש ריאלי וכלכלי ישתמש ברעיונות היצירתיים שלי ויבצע אותם בעצמו, ואני אסתפק בחמישים אחוזים. הנה, עוד הוכחה לכך שאני לא חושבת פרקטית אלא חושבת קודם כל מה טוב לנפש. בניו אייג' אומרים שאני חיה נכון, השאלה היא מה אומרים החיים עצמם.
מצחיק שדווקא בגילי הצעיר יחסית אני חושבת כמו זקנה. מביטה תמיד על "הצעירים האלה" בני ה־20 וקצת ואפילו 30 שאני מראיינת, אלה שחיים בניו יורק וסין ויפן, ויש להם משרד בהונג קונג והם קופצים אחת לשבועיים למינכן לישיבות ומחוברת להם אוזנייה תמידית לתנוך. אלה שהכל נראה להם פשוט כי העולם הוא כפר גלובלי, והרעיונות שאוטומטית מתרגמים את עצמם לכסף נוזלים מהכיסים, ודולרים מתגלגלים באישוניהם כמו במכונת מזל בלאס וגאס. הנה, תראו כמה אני זקנה. מי הולך היום לקזינו בלאס וגאס אם לא פנסיונרים מעל גיל 70 מחופשים לאלביס?
ואני רוצה להיות חלק מהעולם החדש הזה, באמת שכן. לא יודעת אם בגלל הכסף והשקט הכלכלי שקוסם לי כמו הרצון להיות חלק ממשהו חדש ומרגש, מקונספט אחר של חיים על פני הגלובוס, ואולי אני בסך הכל מפחדת שיום אחד אני לא אהיה רלוונטית. שהכישורים שלי לא יהיו נחוצים יותר ושאם לא אמציא את עצמי מחדש אגמור בתור סופרת סת"ם. ספרי תנ"ך, כמו שזה נראה היום, תמיד יהיה בהם צורך.
ובכל זאת, אני כל כך מאוהבת בעולם הישן של עיתונות וכתיבה וספרים ותיאטרון, במעין תמימות מעוררת חמלה שמתחילה לפעמים להכאיב, ובסופו של דבר כנראה גם תשבור את הלב. הרי מדובר בעולם שהולך ונעלם לכל הדעות, עולם שהקהל שלו כבר מרכיב משקפיים עם עדשות מולטיפוקל כי הוא לא רואה מרחוק וגם לא מקרוב. עולם שאם לא ימצא את הקול החדש שידבר לקהל, את הרוח הזאת שתסחף את כל מי שיש לו משקפיים - והכוונה לאלה שהעדשות שלהם מיוצרות על ידי גוגל - עלול להיכחד לגמרי.
זה לא יקרה. אמר לי מישהו שאני מאוד מעריכה והוא הרבה יותר מבוגר ממני וכבר ראה מהפכה או שתיים בחייו. "הכל זה טרנד, בסופו של דבר אנחנו חוזרים תמיד למקור שבנפש, לרוח. תסמכי עלי". ולצד זה המבוגר ממני, שמתקרב אוטוטו לגיל 80, אמר לי אחד מהתלמידים בחוג לתקשורת שפגשתי בשבוע שעבר, יאיר, בן 11, "תמיד כדאי שתהיה לך תוכנית ב' בחיים". ואני הבטתי עליו המומה ושאלתי אותו אם גם לילד בכיתה ו' יש תוכנית ב', והוא סיפר לי שלא רק שיש לו הוא כבר השתמש בה והוא משאיר לעצמו את האופציה גם לתוכנית ג' וד'. כששאלתי אותו למה בחר לספר לי את זה, הוא הסביר שעיתונאות כמו תיאטרון זה לא מקצוע והוא קצת דואג לי. היי, אני יודעת, עניתי לו, אבל בכל זאת עשיתי מזה קריירה.
אני בוחנת אנשים שממציאים את עצמם מחדש, ומבחינה שהמגמה היא כמעט תמיד ללכת לכיוון האמנות והיצירה ופחות לעסקים ולכסף הגדול. אני תוהה אם בכל זאת הניו אייג' צדק בתיאוריה שלו שבה טען שצריך קודם כל לחשוב על הנפש. או שמא בכל זאת מומלץ לעשות אקזיט לפני שמתחילים לייצר ריבות ביתיות. כך או כך יש לי המון רעיונות בראש שאין להם בית, אבל אולי ייצא מזה עוד ספר ועוד ספר ואחריו עוד אחד. מקסימום אגמור בתור סופרת סת"ם. בטוחה שסבא שלי היה אומר שזה אחלה מקצוע.