אז מה היה לנו השבוע? ביקור מתוקשר, טקס שהלבנטיניות שלו עלתה על זו שהייתה בסעודיה, חבורת נשים שחיה בתצוגת אופנה מתמדת ורעיה אחת שמשקיעה את מיטב האנרגיה שלה בניסיון נואש ליישר קו. אבל מה המשמעות של המפגש? תלוי את מי שואלים, כמובן. בעידן שבו העובדות מתאימות את עצמן לפרשנות ולא להפך, עיתונאי השמאל דלו בפינצטה את המשפטים שמתאימים לאג׳נדה ומצאו רמזים לכך שללא משא ומתן ישראל לא תקבל דבר, עיתונאי הימין הדגישו את הציונות ואת הציפייה להעברת השגרירות, וכולם מרוצים בעוד טראמפ לא באמת אמר או הבטיח דבר.
 
אין ספק שהמוזיקה הייתה ערבה - ולא רק בגלל הנאום הציוני. מרענן לשמוע שמבצעי פיגוע הטרור הם "לוזרים", אבל במקביל קשה שלא לחשוב על כך שזה קורה בעולם שבו "ווינרים" נמדדים בצורה מוזרה. כן, ברור שערכי העולם המערבי עדיפים על חיות אדם שמקבלים השראה מאונס ועריפת ראשים ויוצאים לרצוח בני נוער בקונצרטים, אבל מיהם גיבורי העולם המערבי?
 
התקשורת חגגה את הביקור, והרשמים שנותרו ממנו הם הבגדים של מלאניה ואיוונקה, היחסים בין סנדרה לשרה, למה מלאניה העדיפה לשלב את ידה בזו של נחמה ריבלין ולא בזו של בעלה, וכמובן אורן חזן והסלפי. החגיגה המטומטמת הזאת היא בדיוק הסיבה לכך שפוליטיקאים מתנהגים כפי שהם מתנהגים, בעוד אנחנו בוכים על איכותם ההולכת ופוחתת של המנהיגים.

התקשורת הפסיקה אפילו לנסות להימנע מלהיצמד לכל מה ששטחי וחסר משמעות ולדווח על כך שוב ושוב. בזכות המציאות הזאת נבחר טראמפ, שניצל את כמיהתה הכפייתית של התקשורת לרייטינג בכל מחיר, ועליה גם נבנתה מירי רגב עם גינוניה ועם שמלת אל־אקצא שלה. כל מי שמתנהג כמו מטורלל מקבל זמן אוויר, וגם אם הדיווח עליו שלילי - זה מעלה אותו לגדולה. אלה הם ה״ווינרים״ החדשים שלנו. חזן ורגב ואפילו נתניהו עם "התקשורת שונאת אותנו, אבל העם אוהב" - כולם נושאים את עיניהם לטראמפ, ה"ווינר" האולטימטיבי של סגנון הריאליטי החלול, שלאחר שכבש את המסכים בפריים טיים, המשיך למהדורות החדשות ומשם כבש בקלות את הפוליטיקה. 
 

מאירועי טראמפ עברנו במהירות לאירועי יום ירושלים, כי אין על מה להתעכב. שאריות אבק הכוכבים ישקעו לפני שתיכנס השבת. את מה שקרה אפשר להגדיר כ"כלום" ואפשר גם להגדיר כ"הכל", וזה יהיה נכון באותה מידה. מאחורי הרוח והצלצולים עומד נשיא הפכפך, גיבור ריאליטי שיודע לשחק את מה שדורשות המצלמות באותו רגע ומתעניין בכסף ובחומר בלבד, לטוב ולרע. האם תהיה הלימה כלשהי בין נאומו הציוני לבין המעשים בשטח? האם הסיוע לישראל שהגיע לשיא בזמן אובמה ייוותר על כנו, יגדל, יקטן? האם זה בכלל תלוי בהתקדמות מול הפלסטינים או בקיומו של משא ומתן? אלוהים יודע, וכל מי שטוען בלהט אחרת מבלבל את המוח. 
 
אבל העיקר שלרלרנו, צילמנו, התפעלנו וצקצקנו, כי זה עידן שבו אולי כבר אין כל כך הרבה מקום לאמת שמסתכמת בשתי מילים - אין לדעת. כל אירוע מסתכם בהרבה מילים, שאפשר להשתמש בהן בספין שמתאים לצורכינו, בעיקר משום שהן ריקות. עידן של בלבולי מוח במקום עבודה, מעשים ופתרונות.