ישבתי יום אחד בקפה השכונתי שלי ופגשתי את מריסה ניצולת השואה האיטלקייה שיושבת שם באופן קבוע. "רומא לא שרה יותר", היא אמרה באיטלקית ואז תרגמה לאנגלית, ומכיוון שאני מלקטת אובססיבית של משפטים שאנשים זורקים לחלל האוויר ללא מטרה מוגדרת, שאלתי אותה למה היא מתכוונת. היא הסבירה שהכול היום אמריקאי מדי, מהיר, כולם רצים ליעדים ומחפשים את התוצאות, ואף אחד כבר לא מביט על הדרך, כמה שהיא יפה. גם השירים באיטלקית מהירים מדי, הקצב אחר.

אפילו הפיצות, שפעם עשו אותן באמנות ובתשומת לב, הפכו למוצר תעשייתי מהיר כדי לספק רעב על הדרך. יש לך שלושה ימים ברומא ורשימת מטלות וקניות ויעדים שצריך לצלם, ולכי תספרי אחר כך לחברים שלך שכל מה שעשית זה לשבת בבית קפה ליד הקולוסאום. שזה בעצם כלום. זה לא עובד היום, לא לעשות כלום, לא לדעת לאן כל דבר מוביל. אגב, מריסה הופתעה ששמעתי מה שאמרה, כי הראש שלי היה בכלל בטלפון, כרגיל. איפה הוא עוד יכול להיות.

הייתה לי פעם מורה למתמטיקה שלפני מבחנים נהגה לתת לנו את הפתרונות לכל השאלות, מתוך הנחה שמה שחשוב ממילא זו הדרך. אני כמובן שמחתי שיש לי ביד הפתרון הסופי ולא משנה מה יהיה, אני אגיע אליו בדרך לא דרך. לכן לא ממש טרחתי ללמוד נוסחאות בעל פה, ידעתי שכדי להגיע לתוצאה מסוימת צריך לא רק טכניקה, מטרות, יעדים ויכולת להעביר משתנים מלמעלה למטה, אלא גם גמישות ויכולת אלתור. אבל זו לא השיטה בבית הספר.



כמובן שנכשלתי. לא רק באותה שנה אלא גם בשנים שלאחר מכן, עוד לפני שגיליתי את הגן המשפחתי הדפוק באבחון של הפרעות למידה. אני זוכרת שהזמינו אותי לשיחה עם ההנהלה שכללה איומים על כך שישאירו אותי כיתה, ושאי אפשר להצליח בחיים בלי לדעת באופן בסיסי את לוח הכפל או לחלופין עם הנטייה שלי ללכת עם הראש בקיר ולא לעקוב אחרי הנוסחאות. וידע אז כל ילד שרק נוסחאות מדויקות מביאות למטרה והן הסממן להצלחה.

שינוי פאזה

מאז אותו רגע טראומתי שבו סומנתי ככישלון מערכתי, החלטתי שאני משנה פאזה ומתמקדת במטרות עצמן ולא בדרכים שעלולות להביא אותי למטרה שונה מהמטרה ההתחלתית. הרי אין דבר כזה “קצת שונה" במתמטיקה כמו שאין דבר כזה “ליד" במוזיקה. בניתי תוכנית מסודרת על פי כל הנוסחאות המקובלות, ואם לא נפתחה לי דלת, שברתי חלון, ואם החלון היה משוריין לא עמד בפני גם לא פתח הביוב. ביטלתי כל רגש, תחושת בטן או מה שהסיט אותי מהנוסחה, וכך מסתבר בדיעבד, בזבזתי עשור וחצי יקרים מחיי, בעיקר מחיי האישיים שלא היו קיימים, כי אי אפשר להרגיש כשצריך רק לחשוב ולעקוב אחרי תוכנות הניווט של חייהם של אנשים אחרים ולנסות לעמוד בקצב.

מה שאני מנסה לומר הוא שכל החיים אנחנו גדלים על קלישאות “הדרך יותר חשובה", “תקשיבי ללב" ומשפטים שכשאנחנו שומעים אותם מההורים שלנו הם נשמעים לנו ארכאיים, סיפורי אלף לילה ולילה. אנחנו נוטים לזלזל בהם בדיוק כמו בתרופות סבתא, בתפוח אדמה המקולף הזה שמניחים על המצח וראו זה פלא הוא מעביר לך את המיגרנה הרבה יותר מהר מאקמול, אבל זה נראה טיפשי כי בסך הכל מדובר בתפוח אדמה. זה מצחיק, כי מצד אחד אני יודעת שיש תובנות בחיים שמגיעות עם הניסיון וגם עם הגיל, ומנגד אני מאמינה שגמישות מחשבתית היא משהו שקל יותר לסגל בגיל צעיר, כי קשה לשנות הרגלים כשאתה מתבגר. למרות זאת, כשאני מביטה על עצמי ברטרוספקטיבה אני מזועזעת ממספר הפעמים שבהן דהרתי כשהייתי צעירה מאוד עם הראש בקיר כמשיחיסט להר הבית.

אני לא יודעת אם באמת כל בעלי הניסיון שמדברים על נוסחאות להצלחה בחיים ונוסחאות לאושר יודעים מה הם אומרים, או שגם הם בני אדם אבודים כמונו, שמנסים ליישר קו עם איזו תפיסה חברתית ועל הדרך להיות גורואים לחיים טובים ולהעשיר את חשבון הבנק בזמן שהנשמה שלהם כבר מתה. אני דווקא גיליתי שמה שתוקע אותי בחיים הוא ציפיות ומטרות מוגדרות. זאת אומרת, אני יודעת בגדול מה אני רוצה, אבל עזבו אותי מהנוסחה להצלחה. בשורה התחתונה, רוצה לרמוז לכם שיום יבוא ותפגשו אותי נניח עם מישהו או בלעדיו, ותשאלו נו (עם סיומת ארוכה לשם הדגשה) מה? ולאן זה הולך? אל תעקמו את הפרצוף כשאענה לכם: לא יודעת, אני זורמת, מה זה בכלל משנה מה יהיה עם זה בסוף, העיקר שטוב לי עכשיו.