שבוע שעבר הסתיים פסטיבל "מידברן", אותו פסטיבל של שישה ימים המתקיים בנגב, והוא בנו הצעיר של "ברנינג–מן", שמתרחש במדבר נבדה בארצות הברית, וכל אחד מהם מגדיר עצמו כ"אירוע אמנות עם ביטוי רדיקלי המעודד ליצור מרחבים חווייתיים מבוססי השתתפות, המעוררים השראה ומניעים התפתחות חברתית, סביבתית ותרבותית". או במילים אחרות, מיצגים אמנותיים שאפשר להבינם רק ברמת מיסטול גבוהה, וללא תנאי היגיינה בסיסים כמו מקלחת.

גם אני מעודד תרבות, במיוחד תרבות רדיקלית, כל עוד היא מתרחשת באזור צחיח וכמה שיותר רחוק ממני. ולכן, חוק ראשון: תרבות רדיקלית - רק במדבר. ובכלל, נדמה שהגיע הזמן לנסח מספר כללים בסיסיים לאירועי תרבות, שבאופן מוזר איש לא כתבם עד היום, ולצערנו כל אחד כתב הציג ופיסל כרצונו, וחבל. ולכן להלן "הלכות התקשי"ר" - כללי יסוד לתרבות קולנוע ושיר.

בסקר מייצג שערכתי בקרב שניים מחברי המייצגים (אישה אשכנזייה ימנית וגבר מזרחי שמאלני), הגענו למסקנה שאורך של סרט צריך להיות שעה וחצי, וכל דקה מעבר מיותרת. "פטרסון", החדש יחסית והעמוק יחסית של ג'ים ג'רמוש, מספר על חיי השגרה של נהג אוטובוס בשעה ו–55 דקות. כלומר 25 דקות של שגרה של נהג אוטובוס יותר מדי. איש לא יצא מ"נורמן" אחרי שעתיים ואמר שהוא הסתיים בדיוק בזמן, ו"הנוסע השמיני", החדש של רידלי סקוט, נמשך שעתיים ותשע דקות, כלומר היה צריך בקלות להוריד נוסע, ולקצר ב–39 דקות.



שיר אידיאלי צריך להיות עד 3 דקות וחצי. כל מה שקורה אחר כך הוא תמיד מיותר ומייאש. בגלל זה אני כל כך אוהב את "מי שלא חולם, כועס" של ג'ירפות (3:32), ובכלל לגלעד כהנא ולעידן רייכל יש יכולת ליצור שירים מושלמים בדיוק בזמן. צריך לציין לטובה גם את "י"א 2" של טונה שמסתיים בזמן מושלם של 2:57 - אחרי הזמן הזה גם הנגנים מרגישים שהם סתם סוחבים עוד ריף גיטרה או סולו סקסופון, רק משום שממילא כבר שילמו על אולפן, כיבוד קל ונסיעות. השיר האידיאלי מורכב משני בתים, פזמון, סי פארט, שוב פזמון - והביתה. יש כמובן כמה יוצאים מן הכלל כמו "בוהמיין רפסודי" (6:06), "מלון קליפורניה" (6:26) ו"מדרגות לגן עדן" של לד זפלין (8 דקות) שאפשר לסלוח להם. אבל אם אתה לא חש עצמך רוברט פלאנט ושות', אז ותר. שלוש וחצי. לא שנייה יותר.

גלעד כהנא. יכול ליצור שירים מושלמים בדיוק בזמן. צילום: אריאל בשור

ספר צריך להיות בעל 300 עמודים, גם אם הוא ביוגרפיה. הרי לא יכול להיות שאחת תימשך 700 והאחרת 100 עמוד, כי כל נשואי הכתיבה הם בני אדם עם קריירה מרתקת, ולכן מגיע להם אותו מספר עמודים. 100 ילדות, 100 בגרות ו–100 זקנה. מי שמת צעיר, יסתפק ב–200. אם עמוס עוז מצליח לספר על יהודה איש קריות ב–309 עמודים בלבד ("הבשורה על פי יהודה"), ו"ערות - נשים מדברות מיניות" נגמר אחרי 293 עמודים (ושימו לב שמדובר בנשים מדברות - היה אפשר להמשיך עם זה עוד 5,000 עמודים), אז למה "האמן ומרגריטה" של בולגקוב נסחף עם 615 עמודים? אתה רואה שיוצא לך ספר ארוך, תסתפק רק באמן. למרגריטה תן ספר משלה, והנה, יש לך שני ספרים של 300.

באמנות פלסטית יש להרבות בעירום. קשה להבין מה הטעם בפסלים לבושים שהרי כל עניין אי־הנעימות בלחשוף את איבריך המוצנעים אינו קיים כשמדובר בברונזה. למשל, פסל החירות - האלה המבקשת שיביאו לה את הבנים היגעים והעניים מכל העולם - לובשת גלימה. מדוע? אין חשש שיחפיצו אותך, כי נולדת חפץ. תורידי את הגלימה, ותאמיני לי שכל הבנים היגעים כבר יגיעו. גם רקדני מחול חייבים להיות חשופים ככל האפשר. ברור לכולם שאלה צורות אמנות המיועדות למי שרוצה לצרוך פורנו, באצטלה של תרבות גבוהה.

ושירה כתובה, מחויבת בחריזה.
כי אם אתה כותב, בכמה שורות,
רעיונות, הזיות או סתם חלומות,
ואתה מתקשה למצוא חרוז, אתה פשוט צריך אשפוז.
וזה לא שאני הולך לדווח למישהו באינטרפול,
אבל אם זה היה טוב לביאליק, למה זה לא מספיק לאגי משעול?
וטור לעיתון צריך להיות בדיוק 600 מילים כי.