שבוע הגאווה מעורר בי, גם השנה, הרהורים נוגים. להיות או לא להיות. זו השאלה. מה היה עדיף בעצם. האם אצילי יותר לסבול ולהישאר בארון, למות, לישון, ובשינה לומר כי עבר עוד יום עם כאב הלב של לא להיות מי שאני באמת? ואם להיות, אז מה להיות? להיות הומו, להיות לסבית, להיות ביסקסואל או חלילה סטרייט מוחלט?

אם הייתי צעיר תל אביבי, כמובן שעדיף היה להיות הומו. לעומת זאת אם הייתי מבוגר מעפולה, או בגירה מנס ציונה, הייתי מעדיף את ייסורי הבורגנות הזעירה של הגורל המתעמר, מאשר להניף את חרבי ולצאת לרומן עם בני מיני. או בקיצור, גם נטייה היא עניין של גיאוגרפיה, ויכול להיות שבנסיבות אחרות הייתי מוותר על עולם ההרפתקאות.

שבוע הגאווה השנה עומד בסימן ביסקסואליות, שהיא משיכה לשני המינים. נטייה שסיפרתי עליה בצניעות ובדיסקרטיות תוך שאני אוחז במצלמה, וחושף אותה לעיני כל בתוכנית הטלוויזיה "מחוברים". גם זו סוג של התערטלות, התפשטות. הסרת מסיכות והליכה עירום לצורך אמירה, כזו שעדיין מותרת לפי חוקי מירי רגב לתרבות. כששואלים אותי על התוכנית, זו בדרך כלל השאלה המפרגנת והפרודוקטיבית ביותר: "נו, אתה מצטער שעשית את זה?". תמיד אני עונה שזה מורכב, שזה קשה, אבל שווה, וזה אולי אחד האירועים המשמעותיים ביותר בחיים שלי, ובוודאי נכנס לחמשת הגדולים, לצד מות אמי ועוד שלושה אירועים שאני לא זוכר כרגע.




חוגגים גאווה בתל אביב, ארכיון. צילום: אבשלום ששוני

ביסקסואליות היא אולי הנטייה הבעייתית ביותר. סטרייטים חושבים שאתה בוגדני, כי אם תלך עם גבר, אתה תמיד חשוד שתרצה אישה, ולהפך. הומואים חושבים שזו סתם פאזה זמנית בדרך ליציאה מהארון, נשים לא יבטחו בך, גברים יחשבו שאתה לא סגור על עצמך, ואף אחד לא ירצה בקרבתך. אף על פי שאתה יכול להיות נאמן, מונוגמי והחלטי הרבה יותר מכל גבר נשוי ונורמטיבי שחוזר קצת יותר מדי מאוחר מהעבודה, ומגמגם כשאשתו שואלת אותו מה קרה.


יכולה להיות נטייה מינית נהדרת


ולכן אם מישהו ישאל אותי אם אני ממליץ על הנטייה הזאת (אם היא לא גנטית כמובן), אני אהסס רגע. ואז עוד רגע (כי ככה אנחנו, ה"לא החלטיים"), ואז אגיד לו שזה גם וגם. כי אתה גם נהנה משני העולמות, לא מגביל את עצמך, לא מפלה אף מגדר ביכולת שלך להתאהב בו. או בה. אז בעצם זו יכולה להיות נטייה מינית נהדרת. כי אתה פתוח לכולם, יכול לטעום מהכל, אבל זה גם הופך אותך ללא פה ולא שם. חסר זהות אחת מדויקת. אתה לא מתמסר לחלוטין לשום צד. מצד שני, זה גם יותר טבעי בשבילך, אתה מרגיש שאתה לא מרמה את עצמך, כי כולנו גם וגם. אתה יכול להיות ימני שמרן ועדיין לתמוך בזכויות אדם, או להיות שמאלן רדיקלי ועדיין לא להאמין לאף מילה של אבו מאזן. להיות צמחוני אבל לא להתנזר לגמרי מבשר, להגיד שאתה חילוני, אבל לשמור קצת את השבת. לאהוב את המוזיקה של הדורס, אבל ליהנות גם מהחדש של סטטיק ובן־אל.

אז אתה בקונפליקט, ולכן כדאי להיזהר לפני שאתה נהיה ביסקסואל. ויש שמזלזלים בדו–מיניות ואומרים שאתה משחק סימולטנית בשני המגרשים. אבל אתה רק רוצה להיות עצמך, כמו שאמר קהלת (ז, יח): "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך" (לא יודע אם הוא אמר בהקשר הזה, אבל תמיד טוב לצטט ממנו). ורק אתה יודע שאתה באמת יכול להתאהב בגבר. וגם באישה. וזה יכול להיות גם טוב אבל גם רע.

אז להיות או לא? אני בוחר בכן להיות. בוחר לחיות, לעבוד וללמוד. בוחר בגברים וגם בנשים. בלהיות צמחוני אבל גם בדגים. בסחי. בקינקי, בללכת עד הסוף, ולפעמים להישאר במקום. אני בוחר בבירה וגם ביין לבן. בלאכול פחות ובלעשות כושר יותר. בלהיות אבא שעושה עבודות בבית כמו אמא. בלהעדיף תמיד את סופרמן, אבל להתלהב מכל הופעה של גל גדות. בלראות ערוץ 2, לזפזפ ל–10, אבל לתת צ'אנס גם ל"כאן". וכן, מדי פעם ללכת גם לשם. ולפעמים לבחור שלא לבחור. פשוט להיות, ובאנגלית to be.