בגדתי בבן זוגי. זו לא הייתה בגידה שגרתית. לא היו שם נרות, אלכוהול וארוטיקה לעת לילה. כאמור, זו הייתה בגידה מסוג אחר. וכשגילה אותה, החליט להחרים אותי. לא דיבר איתי שלושה ימים, עד הרגע שבו אני כותבת אליכם.

הבחור שאותו אני אוהבת הוא איש ים. כחלק מעבודתו, לא פעם הוא עולה על חליפת צלילה ויורד אל המעמקים. הוא בודק בין היתר את התקינות של יאכטות בבעלות אוליגרכים לפני שהן יוצאות למסע ארוך. ולפעמים, סתם בשביל הכיף, מביא לי אבן יפה מהמצולות.

בבקרים שבהם השעון המעורר מנגן את הצלצול השמור לשעה חמש, לקראת הצלילות, אני מתעוררת בלי סיכוי לשוב לישון. “אתה צולל היום? עוד חושך בחוץ", אני אומרת לו. הוא נושק על מצחי ולוחש: “די, תחזרי לישון, כשאצא מהמים אתקשר אלייך".



אני יודעת שבבוקר הוא אוהב את השקט שלו. את הקפה הקטן, ציוץ הציפורים מחצר הבית והגילוח המהיר אל מול המראה. אז אני עוצמת את עיני, עושה עצמי נרדמת, עד הרגע שהוא יוצא את הדלת ונועל אותה אחריו. ואז אני קמה, מתקלחת, מכינה תה ומחפשת סרט כדי להעביר את השעתיים הקרובות. עד שאהובי ייצא מהמים ויודיע לי שהכל בסדר.

בבקרים האלה אני חדלה להיות אישה אוהבת ומצפה והופכת לאמא נודניקית. אם עברו שעתיים והוא לא יצר קשר, אני מטלפנת אליו, שולחת הודעות ומנהלת שיחות עם המשיבון שלו - עד שהוא עונה לי. אני יודעת שזה על גבול האובססיה, אבל הפחד הנורא מתאונה מטריף אותי.
בכל מקרה, הוא תמיד עונה לי בשלוש מילים, “יפה שלי, יצאתי", ואז העייפות חוזרת אלי ודורשת את שעות השינה שלקחתי ממנה ללא רשות.

###

את סוף השבוע האחרון ביליתי עם חברה באילת. לפעמים כשאני מרגישה שהאוויר אוזל לי, אני מבקשת את רשותו להתנתק. זה מה שקרה גם עכשיו.
את חיה, חברתי מהצבא, לא פגשתי כבר עשר שנים. בסוף השבוע היא טלפנה אלי. “אילת?", היא הציעה, אז כמובן שאמרתי “כן".

הזמן שעבר לא השפיע על הקשר שלנו. תמיד יהיו לנו הבדיחות המשותפות, שיחות הנפש רק השתפרו, והאהבה ההדדית מעולם לא נטשה.

לילה לפני אמרתי לבן זוגי: “אף על פי שטסתי לא מעט לחו"ל בזמן האחרון, פתאום יש לי פרפרים בבטן. מתחשק לי שכבר יגיע מחר". הוא, בתגובה, העניק לי חיוך מאולץ. טוב, הגיע הזמן להודות שהוא אינו מושלם. יש בו רגעי קנאה וחשש, שאני בהחלט יכולה להבין. אחר כך, כשהתקרבתי אליו והתחלתי לנשק, אמרתי: “נו, תפרגן. זו חברה מהצבא, לא חבר לשעבר". הוא נשק לי בחזרה, אחז בפני בשתי ידיו ואמר: “רק תבטיחי לי שלא תצללי. את הפעם הראשונה אני רוצה שנעשה יחד".

“ברור", עניתי במלוא גרון, “בכלל לא חשבתי על זה".

אחר כך צפינו בסרט. משפחה שסירתה מתהפכת בלב ים והיא נאבקת על חייה. את הסרט, כמובן, הוא בחר. לרמוז לי? להפחיד אותי? נרדמנו מחובקים. בבוקר חיה המתינה לי בסלון עם מזוודה ורודה. אחרי חיבוקים ונשיקות ופרידה מאהוב לבי, טסנו דרומה.

###

שעות אחר כך היינו בבריכה במלון. חיה נשכבה על כיסא, גופה משוח בשמן. הבטתי בה, תמיד הייתה רזה, אבל כנראה שבעשור שחלף היא דאגה לעצמה, עשתה כושר. “יש לך גוף מושלם", אמרתי לה.

הסרתי את המטפחת שכיסתה את בגד הים שלי. חשפתי ירכיים דשנות, שאחרי כל צעד רוטטות עוד 20 דקות. חיה צחקה, צחקתי גם אני. מרחתי על עצמי שמן גזר ונשכבתי לאחור, כאחרונת הדוגמניות.

על שפת הבריכה ישבו חמישה גברים שחומים ונאים, בני פחות מ־30 לדעתי. הם שמעו מוזיקה מזרחית ישנה ברמקול נייד, שתו וודקה ושוחחו על כדורגל. פתאום הופיעה מולם נערה, שמנה מאוד, לבושה בביקיני אדום. היא נעמדה סמוך למים, הביטה לאחור אל חברתה ואמרה לה: “נראה לך שאין לי אומץ לקפוץ?".

“נו, נראה אותך", המריצה אותה החברה. הנערה סתמה את אפה, ספרה לאחור מ־3 - וקפצה. הבריכה הפיקה גלים. הגברים שישבו שם, אלה שציפיתי שיצחקו על חשבונה, נעמדו ומחאו לה כפיים. “נו, מי תותחית", היא צעקה אל חברתה. “שיט", המשיכה, “נפתח לי בגד הים". היא קשרה אותו מיד.
הערצתי אותה בכל לבי. למחרת, כשפגשתי אותה בחדר האוכל, מעמיסה ופל בלגי בצלחת, גם אמרתי לה את זה.

###

אני רציתי לצלול. כבר מזמן ביקשתי זאת מבן זוגי. והוא, האיש שאוהב כל קילו בי, שבכל מקום מביט רק עלי, על גופי, מסביר באי־נוחות: “תורידי כמה קילוגרמים ונלך. יהיה לך קשה לצלול ככה. את לא כועסת עלי, נכון?".

אני יודעת שלא הייתה לו כוונה להעליב. ובכל זאת, נשכתי את שפתי ועניתי: “או־קיי, מתישהו".

יום אחרי כן חיה ואני חשבנו אם ללכת שוב לסבב שופינג גדול. האפשרות השנייה הייתה להיזכר בבריחות מתורנויות המטבח. ואז היא העלתה רעיון: צלילה.
לא יודעת מאיפה זה בא, האומץ, ביטול האזהרות של בן זוגי לגבי המשקל, הפרת ההבטחה שנתתי לו, אבל השבתי בחיוב.

שעתיים אחר כך כבר לבשנו חליפות צלילה. עמדנו מול שני מדריכים טובי מראה שהסבירו לנו על הסימנים המוסכמים.

קוראים לו ניב. בן 24, טייל כבר בחצי עולם. מיצה את תל אביב וישוב בקרוב לחו"ל. עד אז הוא מתגורר באילת ועובד כמדריך. הוא התקין עלי את בלון החמצן והמשקולות ואמר: “את רואה שאת מסוגלת? יאללה, למים".

בפנים ביקשתי לוותר. רציתי לצאת. הוא אחז בשתי ידי, סימן לי להביט רק בעיניו ולא הניח לי. צללנו, מטר אחרי מטר, כשדגים מקיפים אותנו, להקות דגיגונים עוברות בינינו ואלמוגים מעטרים את מצולות ים סוף. הוא הרים את ידו וסימן לי “וי". תנועת ניצחון.

###

כן, בגדתי בבן זוגי. לא נגעתי בגבר אחר, לא נישקתי, הלב לא נתפס, ואפילו המחשבות נשארו טהורות. אבל עכשיו האיש שאני אוהבת מבין קצת יותר ששום דבר לא יכול לעמוד בפני. לא פחד, לא זוגיות, לא שגרה. אף אחד לא יכול לי, גם לא המשקל.