אחד הפרמטרים האמינים ביותר לבחינת אישיותך האמיתית הוא נבירה בחשבון האינסטגרם שלך, מעוז האסקפיזם, כסוג של פרפרזה על האמרה אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה. התובנה הזו גרמה לי לבלבול עצום, מכיוון ששלושת רבעי האנשים שאני עוקבת אחריהם העלו תמונות ושידורים חיים מהמידברן, המקום האחרון עלי אדמות שאבחר מרצוני החופשי להיות בו אי־פעם.
למה? תערובת של דעות קדומות, תיעוב התקהלויות המוניות, גנטיקה אנטי־פסטיבליסטית שעוברת אצלנו במשפחה בתורשה, סלידה מהתקהלויות אנטי־ממסדיות לכאורה (בדגש על לכאורה), שיש בתוכן חוקים נוקשים יותר מאלה של הוותיקן. אה ורעש, בעיקר רעש. בוודאי היו אוסרים על כניסתי, על אף החוק הכתוב שמקבל את כולם, מכיוון שמלכתחילה אני עוברת על אחד מעשרת כללי התקנון הנוקשים “שלילת דעות קדומות". ובכן, יש לנו בעיה, יוסטון.
האמת היא שאני מעדיפה להצטרף לאיתי אנגל בעקבות דאע"ש מאשר לקבל שטיפת מוח על נתינה ללא גבולות בריח של סמי אהבה וביטוי עצמי רדיקלי. שזה אחלה לבטא את עצמך בלי שיפוטיות, לתת מתנות ליקום ולסביבה ולקבל בחזרה ולאהוב. אבל היי, בא לי לאהוב בלי סמים (אפשר להפסיק להכחיש שאין שם), לבטא את עצמי באופן רדיקלי בלי לברוח, ומתחשק לי שיחבקו אותי אבל רק אלה שאני רוצה שיעשו זאת, לא אנשי מעגלים של נתינה או כל מדרחוב נחלת בנימין בימי שישי ב־14:00 בלי מירי אלוני. כי את מירי אני אחבק תמיד. אבל רק אם היא תרצה.
ומדבר הוא המקום המדהים עלי אדמות שעבורי מסמל בעיקר שלווה, ניקיון, מרחבים, שקט ומדורה אחת קטנה, לא עיר שלמה שעולה באש. בסדר, אני יודעת שיש למידברן אח גדול ששמו ברנינג מן. סקס, סמים ואהבה חופשית ורדיקלית, ומשם הכל הגיע, גם לשם לא הייתי נוסעת, אם כי אני בהחלט מבינה את ההיגיון שבהתנתקות ממרוץ החיים ומהאורבניות המצויה ובחיים בתוך מציאות מדומה עם פייק ניוז ועובדות אלטרנטיביות שאת זה אין פה.
בעצם, רגע.
לפני שנה בדיוק, כשכתבתי בפייסבוק משהו לא מפרגן על הפסטיבל, בעיקר בהתייחסות לאיכות הסביבה, עדר של טוקבקיסטים שעל פי הקריטריונים הם חלק מהמילייה שלי, שחטו אותי שחיטה לא כשרה בנוסח טבעוני מיליטנטי, וטענו שאחת מהאמנות שלהם היא דווקא לשמר את הסביבה. אז סבבה, לקחתי בחזרה את הסעיף הזה. עדיין לא בא לי.
אגב, אם יש משהו שלמדתי על בשרי בשנה האחרונה הוא שהראשונים לתקוף אותך יהיו תמיד אלה ששייכים באיזושהי צורה למעגל שלך, זה שמתיימר לתמוך בחשיבה חופשית ורדיקלית, זה שיחבק אותך אם תחשוב רדיקלי אבל בדיוק כמותם, אך אם תעז לומר משהו מחוץ לקופסה ה"רדיקלית" שלהם, הם יבעטו לך בפיקה או בראש.
האמת היא שהנהירה ההמונית הזאת עם תחפושות קרניים ומאהלי וודסטוק בגרוש וחצי (אז לפחות הייתה מוזיקה שווה ואידיאולוגיה אמיתית) אל המדבר גרמה לי לתהות כמה באמת אמונות ועקרונות יש מאחורי הסיפור הזה, או שבדיוק כמו פיקציית “החומוסייה המצליחה", גם כאן מדובר בטרנד שעובר מפה לאוזן וכולם רוצים שיהיה להם בפרופיל תיוג בתוכו. אתם יודעים, מקום חדש נפתח, שמועה פושטת בעיר, מפה לשם נהיה תור ענק, מלא עד אפס מקום, ומכתירים את החומוס בתואר "הטוב ביותר ביקום", בשעה שבעל המקום המסכן בכלל פותח קופסאות של חומוס "אחלה" ומסדר אותן יפה על הצלחת עם פפריקה.
אז מי אלו בכלל אותם מובילי דעת קהל, ומדוע לעזאזל גם אני עוקבת אחריהם באינסטגרם ומתעצבנת וכותבת על זה אבל לא עושה אנפולו? אולי גם לי אין אופי. מה שהדאיג אותי הוא שייתכן שאני שייכת לצד השני של האנטי־טרנדיסטים, שאוהבים להיות אנטי מתוך עיקרון אבל בסתר לבם היו רוצים להיות הסחים שמעלים תמונות של עצמם מחופשים בתוך מעגל אהבה לבן עם זר על הראש והילת ג'וינט. אני מאוד מקווה שלא, אבל מאוד יכול להיות שאני כן אחרת, אין לי דרך להסביר לעצמי את רשימת האנשים שאני מתעקשת לעקוב אחריהם, כל מיני אושיות רשת וקופצניות מדורי הרכילות.
אולי הגילטי פלז'ר הזה שלי שמובא כאן בחשיפה ראשונה מביכה ועולמית, אומר שגם אני עם תחושת הצדק והאנטי עדר שלי, בסופו של דבר מתגלה רק כעוד שה קטן אחד שמדי פעם יוצא לשוטט לו מחוץ לקווי המרעה ועושה המון רעש, אבל בסוף חוזר רק כי כולם אומרים שזה מה שהכי כדאי לעשות. אמא'לה, לא יודעת.