אחותי אמילי הייתה בת 4. אני כבר סגרתי 6 שנים. זו הייתה שבת יפה של תחילת האביב. את סוף השבוע הזה אני זוכרת במיוחד. יום נדיר שבו הורי העירו אותנו בשירים, צחקו, וסיפרו לנו שהיום נוסעים במונית החדשה של אבא לדודים בלוד. אני זוכרת את זה בוודאות. הבטתי באמילי, שבדיוק קמה משנתה, וחייכנו זו לזו. קיווינו, בפעם המי יודע כמה, שהאלוהים הגדול, שעליו אבא מדבר כל הזמן, עשה סוף–סוף מעשה קסם והבחין בשתי הילדות שאת חייהן - ימים ולילות - מלוות צעקות הקשר הלא מוצלח ששרר בין הוריהן.

קיווינו, שתינו יחד, שאולי זו התחלה חדשה. בוקר של יום חדש. ששוב ושוב ישכימו אותנו בחיוך ובשירה. עזרתי לאמילי להתלבש. מכנסיים וחולצה של באגס באני. התלבשתי גם אני ונכנסנו למקלחת, לצחצח שיניים. שתינו באותה המברשת. במהלך הנסיעה לדודים בלוד שר לנו אבי שירי ארץ ישראל. אמי הצטרפה אליו במחיאות כפיים. אני ואמילי הסכמנו שלכל אחת יש חלון משלה ולשנייה אסור להביט דרכו. אגב, 21 שנה חלפו מאז, והחוק הטיפשי הזה נמשך.

קרובי המשפחה קיבלו אותנו עם שולחן ערוך ונשיקות מלאות רוק. אבא ואמא התיישבו לשוחח עם הדודים, על הבלי מבוגרים, ובפעם הראשונה הרגשנו שאנחנו הילדות והם ההורים. הרשינו לעצמנו לרוץ בבית רחב הידיים. כשהרעש נמאס על הורי, הם ביקשו מאיתנו לצאת אל החצר ולשחק שם. אני זוכרת, זו הייתה אחת השבתות שלפני ליל הסדר. החצר הייתה מטופחת ומסודרת. אמילי ואני נצמדנו לגדר הירוקה שהפרידה מבית השכנים. ניסינו לטפס עליה, כמה דקות, עד שמהבית הסמוך יצאו שתי ילדות. הן הופיעו בלבוש מסורתי כלשהו וקראו לעברנו בשפה שלא הבנו.



ילדה אחת הייתה בערך בגילי. השנייה קצת יותר צעירה מאמילי. כשהבינו שאנחנו לא מבינות אותן, צעקו "תמרה ובת–אלה, שם שלנו! תמרה ובת–אלה!".
צחקנו צחוק גדול על המבטא שלהן, על מבטי הזעם ששלחו לעברנו, על הקללות ששיגרו אלינו בשפתן. בשלב מסוים הפסקתי לצחוק והסתכלתי על אמילי. היא הייתה תלויה שם, על הגדר, צוחקת ויפה. השמש האירה על פניה ונדמה היה שטוב לקטנה הזו יותר משהיה לה אי־פעם.

בקושי הספקתי להתחבר לרגע המיוחד הזה, כי דקה אחר כך נעל קטנה, עם עקב מעץ, עפה ופגעה בראשי. ומיד נעל נוספת, עם אותו העקב, נחתה על מצחי. אמילי קפצה מהגדר והביטה בי בזמן שנעל נוספת, ספורט, פגשה את אפי. תמרה ובת–אלה, מתברר, לא נשארו חייבות והחליטו להשיב מלחמה. לא במילים, בכוח. את אמילי זה הצחיק. היא החזיקה את בטנה, הצביעה עלי וצחקה צחוק גדול, שכמותו לא שמעתי, מאף אחד.

הצטרפתי לצחוקה, למרות הכאבים. טיפסנו שוב על הגדר והתחלנו להתגרות יחד בתמרה ובת–אלה, שמצדן זרקו עוד ועוד חפצים לכיוון שלנו, עד שהוריהן הכניסו אותן הביתה. בשבת ההיא, ביום ההוא, גיליתי לראשונה את אחותי הקטנה, אמילי. וגדלנו יחד, באותו החדר, בשיכון ההוא בחולון. הייתה לנו חצר גדולה ויפה שבימי הקיץ הייתה הופכת לבריכה מאולתרת. עמדנו שם ואבא היה מתיז עלינו מים באמצעות צינור ישן. והייתה לנו חבורה. היינו מצרפים אליה את כל הילדים העולים החדשים מרוסיה ומאתיופיה של שנות ה–90. וכמובן שהיו לנו אויבים, ילדים מחבורות אחרות, שניסו לקחת לנו את טריטוריית הדשא מול ביתנו.

הייתי בת 10 ואמילי עדיין ילדה קטנה, עם סימנים כחולים ברגליה הרזות שאהבו לשחק כדורגל ושריטות בידיה שאהבו לאסוף קרשים, כשביימה איתי את הפסטיגל הראשון בחולון. כל ההורים של ילדי השכונה הגיעו, עם חטיפים וסלי אוכל. הם מחאו כפיים לשחקנים שרק אתמול נחתו על אדמת ישראל.
זו אמילי, אחותי הקטנה, שבגיל 15, כשהבינה שהבית הרוס וגם ככה אין הרבה מה להפסיד, נסעה לפתח תקווה כדי לקבל אהבה. שם, בזרועותיה של בחורה יפה, התנשקה לראשונה.

זו אמילי, אחותי הקטנה, שחצי שנה אחר כך עמדה מול שני הורי והכריזה: "אני לסבית". זו אמילי, שידעה למרוד, לחזור הביתה עם עגיל בלשון, לצאת לבלות עד השעות הקטנות, ולנתק קשר עם כל אדם שהכניס רע לחייה.

זו אמילי, אחותי הקטנה, שסחבה אותי בכיסא גלגלים במסדרונות בית החולים וולפסון לאחר ניתוח קיצור הקיבה שעברתי. היא ליטפה אותי בלילה ולחשה "מותר לך לבכות, מרסל, מותר לך".

זו אמילי, אחותי הקטנה, שלפני שבוע טלפנה אלי כמה דקות לפני שהציעה נישואים לסימי, בת הזוג שלה זה כשנה, וסיפרה לי על חששותיה, על הפחד שלה מפני סירוב.

זו אמילי, אחותי האמיצה, האיתנה, החכמה והאמיתית כל כך, שכרעה ברך, הציעה וקיבלה תשובה חיובית, מאוהבת, והבטחה לחיים יפים יחד.
זו אמילי, שאלמלא היו כללים בעולם הזה - שאדם צריך להמשיך בחייו ולמצוא דרך, משפחה ובית - הייתי טומנת ראשי בחיקה ומבקשת שתאהב אותי לעד.

זו הייתה שבת יפה של תחילת האביב. הרשינו לעצמנו לקוות שכך תהיה שארית חיינו. עם בית אוהב, צחוק גדול וטיולים בשבת. אבל כבר בדרך הביתה העיר אבי לאמי. היא גמלה לו בצעקות. והוא, בשתיקתו, כמו הבהיר לה שמאס. זו הייתה שבת יפה. תלינו בה תקוות, אבל הן נהרסו באחת. עד הערב, רסיסי כלים שבורים הביטו אלינו מן הרצפה. אבי יצא אל עבודתו, ואמי בכתה במטבח. ובלילה ההוא, שבין השבת לשבוע שיבוא, קפצה אמילי אל מיטתי. ליטפתי את ראשה ושרתי לה את השיר של שתינו (שחיברו יוני רכטר וענת גוב).

"יש אי־שם
מישהו חולם עלייך
מישהו אוהב אותך כל כך
יש אי־שם
אז אל תבכי הלילה
ראשך הניחי כאן
כוכב נופל מאיר את לילך
שואל לאן
ומה תבקשי מלמעלה
אם זה אותי
אז הנה אני שלך מזמן"

וכשנרדמה בזרועותי, גמלה בלבי ההחלטה שאת הילדה הזו לא אנטוש לעולם. שלבי תמיד יהיה איתה. והנה היא מתחתנת לי, הקטנה עם הפוני והאש בעיניים. מזל טוב, אמילי אהובתי, תקימי לך משהו שונה, טוב יותר מכל זיכרון עבר. ותאהבי, אמילי. כל שאאחל לך הוא שחייך החדשים יאהבו אותך כשם שאני אוהבת אותך. מזל טוב, אחותי הקטנה.