על ההישגים של מדינת ישראל ראוי לספר. על הכתמים שלעד יעיבו ויצבעו את ההישגים הכבירים, חובה לדבר וחובה ללמדם בכל בית ספר ובכל אוניברסיטה – שלא יישנו. פרשת המחלקה ההמטו־אונקולוגית בהדסה, במשמרתו של זאב רוטשטיין, ארוגה מכל החומרים שמהם עשויה פשיטת רגל ערכית: אגו משולח רסן, קשיות עורף, ציבור אדיש לילדים חולים ולהורים המשוועים להצלה, וחבורת חדלי אישים שניזונה מדמו של הציבור וגם מכיסו.
"יש קבוצת הורים מוטרפים, באמת מוטרפים. הייתי אומר שגם מוסתים", התבטא מי שמונה למנכ"ל, בניגוד לממשל התאגידי בתוכנית ההבראה, בתוכנית הרדיו של נסים משעל, בזמן שהם נאבקים על חיי ילדיהם, וכל מי שהוא הורה בעצמו מבין – גם על חייהם שלהם.
ארגון הדסה הוקם על פי החזון של הנרייטה סאלד שהיתה פעילה בשני תחומים מרכזיים: בריאות וחינוך, תוך קריאת תיגר על מלחמות, מגיפות, רעב וטרור, כדי להציל חיים, לרפא את הגוף, לחנך ולשמר את הטבע. הפרויקט הראשון של ארגון הנשים הפילנתרופי היה שליחת שתי אחיות לירושלים, שהייתה אז תחת השלטון העותמאני, כדי להקל על סבלם של האמהות והתינוקות בעיר הקודש. מהיוזמה הזו צמח ארגון ענק, מרכז רפואי מפואר שהצמיח בית ספר מעולה לרפואה, רופאים, חוקרים וצוותים מעולים, אבל לא הרבה נותר מזה.
רבים תרמו להתרסקות: לא נשכח את שלמה מור יוסף, שבאקט ישראלי טיפוסי, אחרי שחירב יפה את בית החולים – נשלח להעניק טיפול מסור לביטוח הלאומי תמורת סכומי עתק נוספים. לא נשכח גם את אביגדור קפלן, שאף הוא חתום על שורת הישגים מרשימים ובהם הצעדת הדסה עוד כמה מטרים אל עברי פי פחת, ולא נשכח את כל מי שהיה פה ונתן לזה לקרות: בנימין נתניהו, רוטשטיין, תשעת חברי דירקטוריון הדסה, היו"ר ארז מלצר ויעקב ליצמן, שאולי עשה לו רב, אבל שכח לגמרי את הלכות הצלת נפשות ואת אלוהים.
ליצמן לא לבד. יש לו חבר יועצים מוזמן שמהווה שיעור נוקב באיך לא משרתים את הציבור שמשלם להם ממיטב כספו, בהם ילד הפלא משה בר סימן טוב, הנטוע בכס המנכ"ל של משרד הבריאות. אולי אם ליצמן ילמד אותו מה זה פיקוח נפש, בדרך ייזכר גם בעצמו.
סיפור המחלקה ההמטו־אנוקולוגית הוא משל לישראליות החדשה, שמסתפקת בצקצוק לשון, בשיגור ציוץ נוסף לטוויטר או פוסט חסר שיניים, רק כדי להסיר את מה שמכביד על הלב. כולנו צריכים להתבייש. אסור היה להגיע למצב בו ילדים חולי סרטן יושבים באוהלים בגן סאקר ומשוועים ליחס. לא באמת היינו צריכים להגיע למצב שבו הוריהם של ילדים חולים נאלצים לעזוב אותם כדי להפגין בכבישים, ושובתים רעב. מגיע להם לקבל טיפול רפואי מעולה על פי כל חוק ועל פי כל אמת מידה מוסרית מינימלית.
חברה נורמלית הייתה מדוממת מנועים מזמן ומשביתה את המדינה עד למציאת פתרון לילדים החולים. בשלב הבא, הייתה דורשת מנתניהו, רוטשטיין, ליצמן ובר סימן טוב להסתלק לבתיהם. לתמיד. אתם יודעים מה, נגיד שלא בשם הדאגה הכנה לבריאותם ולזכויותיהם של הילדים החולים והוריהם. נגיד שרק בשל העובדה שמחר זה יכול להיות חלילה הילד של כל אחד מאיתנו, האחיין שלנו או מישהו מיקירינו. כי הסטטיסטיקה, כידוע, אינה פועלת לטובתו של אף אחד. רפואה שלמה.