"מרסל?", צעק אבי אל הטלפון. “את שומעת אותי טוב? אני באוטובוס ויש רעש". השעה הייתה שבע בבוקר, אני עדיין במיטתי, אפילו לא חושבת מתי אקום ואצא אל יומי. “כן, אבא, אני שומעת אותך, אתה לא צריך לצעוק", עניתי. “מרסל? את שומעת? איזה באסה עם הטלפונים היום, פעם הייתה לי אנטנה, הייתי מרים אותה וכולם היו שומעים. הלו, מרסל? את שומעת?". הרגשתי את העצבים משתלטים עלי, אז לקחתי נשימה ובקול יציב וחזק אמרתי לאבי: “כן, אבא, אני שומעת. מה קרה?". אבי השתתק ובקול רגוע יותר השיב: “למה את צועקת עלי? את רואה שאין לאף אחת מכן סבלנות לאבא? אין דבר, מרסל, אפילו בתורה נכתב 'וישמן ישורון'". “ויבעט", השלמתי.

אבי צחק ואמר: “את היית צריכה להיות דתייה את, חבל על כל השרימפסים שלך". התיישבתי על המיטה. לחזור לישון כבר לא היה סיכוי, אז לחצתי על הדיבורית, אחזתי בטלפון בידי והתקדמתי לכיוון הסלון. “מה קרה, אבא? מה כל כך דחוף בשבע בבוקר?", שאלתי. “לא נעים לי לבקש ממך", הוא אמר, “רגע, אני יורד מהאוטובוס, חכי על הקו, טוב, מרסל? הלו, מרסל? את שומעת אותי? רגע, אני יורד מהאוטובוס". רציתי לקלל בכל השפות שאני מכירה. כמו בכל שיחה איתו, רציתי לנפץ את הטלפון על הקיר. אבל בשם הכבוד לאבי, מולידי, צעקתי לסלולרי: “אני מחכה". “זהו, מרסל", הוא דיבר בקולו הרגיל. “עכשיו יותר שקט. רגע, אני נכנס לבית קפה ונוכל לשוחח כמו שצריך".

הופתעתי. בית קפה? אבא שלי? עד היום הוא הלך לשיפודיות. “אני יודע מה את חושבת, אני ילדתי אותך", הוא התערב במחשבותי. “זה לא באמת בית קפה, אני ממלא פה לוטו והוא נותן לי קפה חינם. אבל תאמיני לי, מרסל, באמת יש פה אנשים טובים, למה את לא באה לכתוב פה עם הלנטופ שלך?".



“לפטופ", תיקנתי בייאוש. “כן, למה את לא באה? חבל, כולם בני 50 ו־60, נהגי מונית, חברים שלי, אף אחד לא יפריע לך, תשמעי לאבא שלך". “אבא", התנשפתי, ישובה בסלון ומולי האקווריום החדש שקנה לי בן זוגי. כל כך קינאתי בדגים באותו הרגע. “אבא, מה רצית לבקש ממני?". הוא דיבר עם מישהו: “כן, תעשה לי שני כרטיסים להגרלות של היום ותביא לי את הקפה, שלא תשכח, הא? אחרת לא אמלא אצלך". “טוב, טוב", השיב לו האיש, “מה אתה כל כך לחוץ?". “מצטער, חמותי בהריון, צריכה ללדת כל רגע", שיגר אבי אל חלל בית הקפה את הבדיחה הקבועה שלו זה שנים. “נו, אבא", התחננתי, “איך אני יכולה לעזור לך?".
 

“מה קרה? אז תחכי דקה", הוא נזף. “את לא יכולה לראות שאוהבים את אבא שלך, אה?". “טוב, אני מחכה", התייאשתי. התקדמתי לכיוון המקלחת בזמן שהוא סיפר עוד כמה בדיחות משנות ה־70 לחבריו נהגי המונית. “תנו לגבר הספרדי וודקה ולגבר האשכנזי חלב" או “כמה חול יכול אדם לאכול בכל ימות החול?". “טוב, מרסל, ישבתי. יאללה, את יכולה לדבר", הוא הפתיע. “מה לדבר? אתה התקשרת!", השבתי בתדהמה. “מה זה הקול הזה? את עוד פעם אוכלת? את תמיד תישארי באטה (ברווז שמן בערבית סורית), אבל יפה לך ככה", אבי המשיך לדבר. “תשמעי לאבא, עוד יהיה גבר שיאהב אותך ככה".

“אבא, כבר יש לי חבר", הבהרתי תוך כדי שטיפת משחת השיניים שנותרה בפי אחרי הצחצוח.
 

“נכון, באמת מה שלומו? מתי הוא יבוא לתלות לי תמונות? הוא הבטיח. טוב, לא משנה, מרסל. תקשיבי, הגעתי להחלטה ואני רוצה שתהיי איתי, בסדר?", הוא ניגש לעניין. “כן, רק תספר לי כבר מה", ביקשתי. “מרסל, את יודעת שאני ואמא שלך גרושים כבר עשר שנים", הוא סוף־סוף פתח את העניין. “ואת יודעת שאני ככה, עושה מה שאני יכול, יש לי כלב, אני הולך לבית כנסת, עושה קניות, יש לי חברים, ילדות טובות ברוך הוא וברוך שמו, אבל רק דבר אחד אין לי". “מה אין לך, אבא? אביא לך", התנדבתי מיד. אני לא יכולה לשמוע שאחד מהורי סובל ממחסור. “בחורה, אישה!", הוא אמר בקול בטוח. “אני יודע שאת לא יכולה להביא לי, אבל מצאתי איך אביא לעצמי". 
 

“איך?", התעניינתי. “ארשם באתר היכרויות לאנשים כמוני", הוא הסביר. “ראיתי פרסומת אתמול באינטרנט כשחיפשתי שיר של אנגלברט המפרדינק. קוראים לאתר 'מסורתיים ומאוהבים'. איזה שם יפה? מרסל? נכון שם יפה?". רציתי לפרוץ בצחוק. הרי מה יודע אבי על עולם הדייטים. איך ייכנס אליו בגיל 69? מה הוא יודע על התהליך המפרך של “ראיונות עבודה" בדייטים? מה הוא יודע על הקודים החדשים, שנשים מתעקשות לשלם את חלקן? איך יגיע אל הדייטים, כשהראייה בגדה בו והוא נוסע בעיקר בתחבורה ציבורית? ובכלל, מי זו האישה החצופה שתעז להיכנס אל חייו של אבי, אהובי?  “מרסל? את שם? את שומעת את אבא?", הוא שאל.

צבט לי בלב. הרי מגיע לו, לאיש המצחיק הזה, אישה בת גילו, אולי קצת פחות. שתצחק מבדיחותיו, תבשל לו מאכלים מסורתיים ותטעם בעצמה מהאוכל הסורי הנהדר שהוא מכין. מגיע לו, לאיש שכל חולצה מלכלך בטחינה ואורז, אישה שתדע להפעיל את מכונת הכביסה שלו. מגיע לו, לאיש בעל העבר המפואר הזה, שאישה תשמע ממנו איך בטיסה הראשונה שלו נאלץ לצנוח ולהתחפר, כי כך היה נהוג אז בצנחנים. אישה שתבהיר לו שאין יותר טוטו־לוטו ושאת הפרוטות שהוא משקיע במזל ימיר ברכישת זר פרחים לכבוד שבת או בכרטיסים להופעה של הגבעטרון. “כמה זה עולה?" שאלתי את אבי. “100 שקל לחודש", הוא כמובן היה מוכן עם התשובה. “ואם את לוקחת לשלושה חודשים, זה יוצא 300". שנינו ידענו שאין פה שום הנחה ושהוא מבקש, בצורה לא מתוחכמת מדי, שאבחר עבורו במינוי הארוך. 
 

“ארשום אותך", אמרתי. “באמת? תהיי בריאה, מרסל, אם היית רואה אותי עכשיו, היית נדהמת מהדמעות שעומדות בעיני", הוא אמר. "אפשר לסמוך עלייך. את כל הבנות שלי אני אוהב, אבל בך יש משהו מיוחד". “אשרי", מלמלתי. “מתי תרשמי אותי?", הוא התעלם. “הערב", השבתי, “תתקשר אלי כשתהיה מול המחשב וארשום אותך. העיקר שתמצא אישה ותבנה איתה בית". 

כעבור כמה ימים הוא התקשר אלי אחרי שחזר מתפילת ערבית. הפעם עניתי בשמחה. ידעתי כבר שהוא החל לשוחח עם נשים באתר. אולי יצא עם אחת מהן לדייט. “נו?", הסתקרנתי. “מרסל, את שומעת אותי? אני בשירותים של מסעדה", הוא לחש. “כן, אבא, אני שומעת, למה אתה לוחש?", שאלתי. “מרסל, תקשיבי לי. לקחתי מישהי למסעדה והיא באה רעבה, הזמינה סטייק גדול וסלטים ושלוש בירות. בחיים של אבא שלי המנוח, אני נשבע לך, שלוש בירות! ועכשיו הגיע החשבון, ואין לי איך לשלם". “אני לא מאמינה, אבא, אני לא מאמינה", התעצבנתי. “מרסל, מה המספר של האשראי שלך? נו מהר, אני רושם", הוא לקח פיקוד. “הלו, מרסל? יא אללה עם הפלאפונים האלה, איפה התקופה של האנטנות, איפה?".