השעה היא ארבע לפנות בוקר, בין שישי ליום המנוחה. אפליקציית הזמנת המוניות המותקנת בסלולרי שלי תרה, כבר בפעם השלישית, אחרי מונית שתיקח אותי מבית החולים אסף הרופא, המקום שבו מאושפזת סבתי, אל ביתי בתל אביב. הסוללה טעונה ב־10% בלבד. אם לא אמצא נהג בזמן הקרוב, כנראה אבלה פה את הלילה.

כבר כמה ימים שסבתי, מרסל, מאושפזת בבית החולים. היא לא זוכרת אותנו, ילדיה ונכדיה, לא מגיבה לרופאים, לא אוכלת, מסרבת לפתוח את פיה למים ולמאכלים מתוקים.

היא מתקרבת לגיל 80. האלצהיימר תקע יתד במוחה והשתלט על גופה. כל שהיא עושה הוא לשכב ולהביט בתקרה, נתונה לחסדי המטפלת שלה. לפעמים היא לוחשת את שמו של סבי המנוח, אמיל, כמו קוראת לו לבוא ולקחת אותה אליו. ניכר, כך לפחות אני מרגישה, כי מאסה. היא לא נלחמת. זה נשמע אכזרי, אבל אני לא מצליחה למצוא סיבה לתת לה להמשיך לחיות באופן הזה.



הלילה באתי אני לשמור עליה. להחזיק את ידה, לשיר לה שירים בתוניסאית, ללחוש לה סיפורים מצחיקים מהעבר. בנעורי, למשל, הלכנו יחד בין רוכלי השוק הפלרטטנים של נתניה, ואחד מהם צעק לעברי: "ילדונת, הייתי מביא לך טבעת". סבתא צחקה בקול גדול והסבירה לי: "הם אוהבים פה שמנות. ככה זה, גברים של פעם".

קצת אחרי השעה שלוש התייצבה המטפלת ועיניה עייפות. "תרצי שאשאר עוד? זה בסדר מבחינתי", אמרתי לה. אגיד את האמת: קיוויתי שתענה בשלילה. למזלי, זה מה שקרה.

חיפשתי את דרכי מחוץ לבית החולים. האפליקציה נכשלה במשימתה, הסוללה עמדה להתרוקן, אז ניגשתי אל אחת האחיות, הערתי אותה משנתה בעדינות, ושאלתי: "סליחה, את יודעת אולי היכן אפשר להשיג פה מונית?".

"אזמין לך, רדי למטה", היא השיבה, הרימה את שפופרת הטלפון ומיד פתרה לי את הבעיה. ביציאה מהמחלקות הפנימיות עמדו שלושה אמבולנסים ולידם אנשי מד"א. מלבדם, רחבת בית החולים הייתה ריקה, פרט לטלוויזיה קטנה שדלקה ברקע וסיפרה שלפני כמה שעות חדר מחבל חמוש בסכין להתנחלות ודקר למוות שלושה בני משפחה בזמן סעודת השבת.

והנה צפירת מכונית. אני מביטה ימינה וסקודה ישנה ממתינה. הנהג מביט בי ושואל: "את הזמנת?".

"כן", השבתי ונכנסתי למונית. בדרך כלל אני מתיישבת מלפנים, המושב האחורי גורם לי לבחילה, אבל פחדתי. אולי זה היה מבטו של הנהג.
"לאן את צריכה?", הנהג פתח.
"תל אביב, צפון תל אביב", אמרתי.
"120 או מונה?", הוא שאל.
"120 זה בסדר", סגרתי.
ידעתי שהסכום הנהוג הוא נמוך יותר, אבל הסכמתי לשלם את מה שביקש. ברדיו הישן שלו סיפרו על הטבח שבוצע כמה שעות קודם לכן, אז העדפתי לא להיכנס לוויכוח שעלול להסתיים לא טוב.
"זה אף פעם לא ייגמר, אני אומר לך", הנהג פתח בשיחה.
"שלום כבר לא יבוא, אבל אפשר לפחות לנסות לחיות יחד", שיווקתי פסימיות ואופטימיות בחבילה אחת.
"איך יחיו יחד", הנהג שאל. "הם כמו אריות בכלוב. כשאחד משתחרר, הוא נוקם בשביל כולם".
"אתה מצדיק את המעשה?", התעניינתי.
"מה היית עושה אם היית בכלוב?", הוא החזיר.
"מנסה להתיידד עם השומרים", עניתי.
"מה זה להתיידד?", הוא המשיך.
"להיות חברה של השומרים, לנסות לדבר איתם, להגיע לעמק השווה", הסברתי.
"מילים יפות, לא שוות שום דבר", הנהג סיכם.
הנהג הביט בי במראה. עיניו השחורות מול עיני העייפות. פחדתי ממנו. הלב דפק בחוזקה, התחלתי להזיע.
"הנה, את מפחדת ממני, אני רואה", הוא הפתיע אותי. "זה כי אני ערבי, נכון?".
"אני לא מפחדת ממך", שיקרתי. "יש פה תמונות של הילדים שלך, אתה נראה אדם טוב".
"מאיפה את יודעת שאלה הילדים שלי? אולי הם ילדים של שכנים?".
"הם דומים לך מדי, אכלת אותה".
הנהג צחק. צחקתי גם אני, צחוק מזויף, כדי להוריד את המתח.
"את נשואה?", הוא שאל.
"יש לי חבר", אמרתי.
"והוא נותן לך ככה לצאת בשעות כאלו?".
"סבתא שלי בבית חולים, הייתי איתה".
"אללה יעזור לה, שתעמוד מהר על הרגליים".
"אמן", הוספתי.

***

את המשך הנסיעה העברנו בדממה. האזנו לוויכוחים ברדיו על הר הבית. "אפילו משה דיין ויתר על הר הבית", טען המוסלמי. "אל תפליץ לי סתם עובדות", השיב היהודי. צחקתי.

"הגענו, למה את צוחקת? שמחה לרדת מהאוטו שלי?", הוא שאל.
"כמה שנים עוד נתווכח ככה? לא נמאס?", עניתי בשאלה משלי.
"נמאס, אבל גם לבני דודים שלי נמאס. מכבים להם את האור בשמונה בערב".
"אלה שנרצחו היום לא יוכלו לראות יותר את אור השמש".
הנהג שתק.
שתקתי גם אני. הנחתי בידו 150 שקל ויצאתי מהרכב.
"חכי, אתן לך עודף", הוא אמר.
"זה בשביל הילדים שלך, תקנה להם צעצועים מהדודה היהודייה", אמרתי לו.
"מי אמר לך שאלה הילדים שלי? יא אללה שלכם היהודים, חושבים שיודעים הכל", הוא החזיר.
"דומים לך, אבוד לך".
"צודקת, באמת הילדים שלי. יא אללה, ישר הביתה, שחבר שלך לא יעשה לך בלגן".

***

נכנסתי הביתה. הופתעתי לגלות כי בן זוגי ממתין לי מול הטלוויזיה.
"למה אתה ער?", שאלתי.
"חברה שלי בחוץ באמצע הלילה, איך אשן?", הוא הסביר ונשק לי.
"איזה פרימיטיבי", חשבתי לעצמי, וגם הפעם לא העזתי להגיד לו. רק חיבקתי אותו והתפללתי לשלום ביני ובינו ובין כולנו.