רעשים שייצר הר הבית כיסו על קריסת הנדבך החשוב ביותר במדיניות החוץ והביטחון של ממשלת הימין בישראל: "האזוריות המתונות". הן בירושלים והן בחזית הצפון. השקעת העתק בביסוס כוחות ה"מתונים שלנו" בסוריה נעלמה במחי החלטת טראמפ והממשל האמריקאי להניח לרוסיה ופוטין, ובעצם גם לאיראן, לנהל את סוריה ואת לבנון. ההשקעה הזו תרד סופית לטמיון כאשר המתקפה המשולבת של סוריה־רוסיה־איראן־חיזבאללה תתייצב בזמן הקרוב על גבולות עיראק, ירדן וישראל. ובין כה וכה כוחות רוסיים כבר "מפקחים" על יישום הפסקת האש שלא פסקה בין נתמכי הקואליציה המערבית והרוסית.



השקעת עתק נוספת של ממשלת הימין ב"אזוריות מתונות" נעלמה במחי האיפון שהעולם, ובייחוד העולם הערבי, עשה לממשלת ישראל בפרשת הגלאים בהר הבית. תוך כמה שעות הצטברה בלשכת ראש הממשלה ערימת איומים, והקבינט החל להתקוטט בינו לבינו על קמפיין מכירת הכניעה לציבור. בראש המאיימים היו סעודיה, ירדן, טורקיה ומצרים, שהן מטרת המאמץ המדיני הביטחוני זה למעלה מעשור. הרעיון היה ליצור חגורה סונית שתלחץ על הפלסטינים לוותר פה ושם כדי להגיע להסדר שיספק את ממשלת הימין. כל מי שעיניו בראשו הבין, זה שנים, שמדובר בהימור חסר תוחלת, אבל כתרגיל למשיכת זמן זה עבד לא רע על ציבור שוטה ומשוטה.



הכניעה במשבר הר הבית לימדה את העולם הערבי שאם כולם, שיעים וסונים, רוצחים ונרצחים, דמוקרטים ודיקטטורים, עושים יד אחת ומאגרפים את מדיניות ממשלת הימין בישראל (להבדיל מהחלטות הליגה הערבית), ניתן להכריע אותה. הסעודים והירדנים, "ידידינו", הובילו את הלחץ באורח בוטה, כמעט אנטישמי לטעמו של כל מי שסבור שהר הבית לא רק בידינו אלא גם בנשמתנו, בלבנו ובקצות עצבינו.



הסעודים, לטובת הזיכרון הציבורי, אחראים ליוזמה הסעודית שהייתה בבסיס כל החלטות הליגה הערבית מאז 2002. בין סעיפי היוזמה נחבא הסעיף המדבר על "כינון מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית בשטחים הפלסטיניים הכבושים מאז 4 ביוני בגדה המערבית וברצועת עזה, שבירתה תהיה ירושלים המזרחית". הסעיף הירושלמי לא נבע מאהבת הפלסטינים, וגם לא משנאת ישראל. כשהגיע מוחמד לאל־אקצא, זינק על גבי סוסתו בוראק, מלווה במלאך גבריאל, לרקיע השביעי כדי לקבל הוראות מאללה (האמת: הגרסה הזו הרבה יותר ססגונית מעלייתו של משה להר סיני כדי לקבל הוראות מריבונו).



לנצח, או לפחות חודשיים



אולמרט קנה את היוזמה הסעודית. נתניהו אמר ש"היוזמה במתכונתה הנוכחית מסוכנת לישראל", וליברמן עלה עליו עם "מתכון להשמדת ישראל". הסעודים וכל מדינות ערב, סוניות כשיעיות, לא נסוגו ממנה מאז ועד היום כדי מילימטר. אהוד ברק נלכד בקורי ירושלים והאגן הקדוש כשהכין את קמפ דיוויד. הוא לא אישר לצוותים הפורמליים לעסוק בירושלים אבל העסיק בחשאי צוות פרטי. ברק הבין שכל חשיפת נגיעה בסנטימנט דתי תביא לחשיפת שיניים. בעודו מנסה לתפור עסקה עם ערפאת, ניסה להרדים את דעת הקהל. שישה שבועות לפני קמפ דיוויד דיבר על "ירושלים שלנו, של כולנו, משוש כל הארץ, בירת הנצח של עם ישראל ואנחנו מאוחדים סביבה… אני קורא לעם ישראל לעלות היום לירושלים כדי להתאחד מסביב לירושלים, ובירת הנצח של עם ישראל תהיה מאוחדת בריבונותנו לתמיד".



הנצח הזה היה אמור להימשך כחודשיים ולהניח את דעת הקהל בישראל כדי שתניח לברק לעסוק בהסדר עצמו. זה לא עבד. בוועידה הוא ניסה להציע שהעיר העתיקה כולה, על כל ארבעת רבעיה, תהיה בריבונות ישראלית אבל יוחל בה משטר מיוחד כדי לאפשר חופש פולחן ותנועה. בפירוש מעשי זה נקרא לבנאם את הריבונות על הר הבית ושכונת האגן סביבו. אני לא יודע אם ברק מאמין שהשכינה נמצאת אי־שם תחת מסגד אל־אקצא או בכל מקום אחר, אבל יש להניח שהוא מודע לפוטנציאל הנפץ של המקום "הכי קדוש" לכולם. המשמעות של הצעתו היא שהר הבית הוא גם בידינו אבל לא רק בידינו. מה שגרם לכל יועציו הרשמיים של ברק לחשוב שיצא מדעתו. ברק חזר בו וחבל.



בסופו של דבר חייבים להוציא את האגן הקדוש מציפורניהם הקדושות של הפנאטים היהודים, והתגובה של העולם לאירועי הר הבית היא ההוכחה שבינאום האגן הוא הפתרון הנכון.



חוק יסוד ירושלים של גאולה כהן אושר ב־1980, אבל אף מדינה בעולם לא קנתה אותו. מדי שנה מכריז האו"ם שהחוק הזה תקף בערך כמו חוקי האפרטהייד של דרום אפריקה. פאניקת הימין בימים האחרונים דחפה כמה יוזמות פרועות כדי לטשטש את חרפת הכניעה, והכנסת אישרה בקריאה ראשונה את התיקון לחוק יסוד ירושלים, הקמת רשות אזורית חדשה לכפר עקב ולמחנה הפליטים שועפט, בריבונות ישראלית.



בין ירושלים, שועפט ועקב חוצצת חומת ההפרדה, מחזה די מחליא בזכות עצמו, ושתי השכונות הכאילו ירושלמיות הן ללא שירותי עירייה מינימליים. המטרה היא לדחוק את התושבים מחוץ לירושלים ואם אפשר מחוץ לגדה. הרעיון הזה שייך להוזי ירושלים רבתי, וגורלו כגורל הגלאים. נתניהו שנדחק לעמדת הפחדן הודיע לפני כמה ימים שהוא תומך בחוק שיאפשר לכלול ב"ירושלים" את מעלה אדומים, ביתר עילית, גבעת זאב, אפרת והתנחלויות גוש עציון. לפני שהעולם מחטיף לישראל סטירה נוספת מיהר יוזם החוק, ח"כ יואב קיש, להסביר שהחוק לא מחיל את הריבונות הישראלית על ההתנחלויות והן יוסיפו לפעול תחת ממשל צבאי.



מדובר כרגיל בהזיה במסווה של תעלול משפטי שטוען שלא מדובר בגבולות מדיניים אלא במוניציפליים. על פי נתניהו, המהלך הזה "יחזיר לירושלים את מעמדה כסמל". הרעיון ההזוי כאן הוא להגדיל את הרוב היהודי בעזרת ההתנחלויות כדי להתמודד מול תסריט הבלהות הדמוגרפי, שבו יום אחד יחליטו הפלסטינים להצביע לעיריית ירושלים ולהמליך ראש עיר משלהם.



החברה הישראלית עוברת בשנים האחרונות סוג של טקסי חניכה והיטהרות קולקטיביים. המוטיבים החוזרים הם ירושלים והר הבית. נדמה לי שדת אמת אמורה להיות צקון לחש או דיאלוג בין אדם ובין בוראו או קונו, או כל מי שמחפש ישות נעלמה שמנהלת את השמיים והארץ וכל צבאם. החלק


המבאס בטקסי ההיטהרות האלה הוא שהם מסתיימים בכך שבנט ושקד יורדים מירושלים עם ארון הברית, ולמרבה חוסר ההפתעה יש לו צורה של קלפי.


ירושלים, להזכיר לכולנו, היא בירתה ההיסטורית והעכשווית של מדינת ישראל ועם ישראל. כיבושה במלחמת העצמאות והכרזתה כבירה אמורים לספק את מי שמאמין בכוחו גם ללא סטרואידים דתיים.