דסטין הופמן בן 80, מפתיע, אבל הגיוני: האיש היה כבר בן 30 ב–1967, עת כיכב ב"הבוגר", הסרט שהפך את “גברת רובינסון" לשם גנרי לאישה מבוגרת שמפתה גבר צעיר, עשרות שנים לפני המצאת ה"קוגרית" וה"מילף". 
 

מה שפחות הגיוני הוא הקשר בין כל זה למהומות על הר הבית. אבל רגע, לפני שניכנס אל העיר העתיקה כמו הצנחנים בשעתם - דרך שער האריות, בואו ונדבר קצת על כלבים - או ליתר דיוק על “כלבי הקש" (1971), עוד קלאסיקה בכיכובו של הופמן: גיבור הסרט הוא מתמטיקאי שנמלט מהקמפוסים הסוערים של אמריקה בימי וייטנאם אל הכפר האנגלי, עיירת הולדתה של אשתו הצעירה (סוזאן ג'ורג' האלוהית).

רק שתושבי הכפר הפסטורלי–לכאורה לועגים לו, הורגים את החתול שלו, אונסים את אשתו ולבסוף מביאים אותו לקרב לחיים ולמוות, קרב שבו כל האמצעים כשרים (והוא כזכור רצה קצת שקט...).

שנאמר: “כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב" (עמוס, פרק ה, יט), משפט מתאים לא רק להופמן, אלא גם למעשה הציוני: במהלך 135 השנים שחלפו מאז ירדו ראשוני הביל"וים אל חופי יפו, מעט מאוד יהודים עלו לישראל מתוך ציונות גרידא. פה ושם היו גרעינים אידיאולוגיים, אבל לרוב היהודים בעולם לא הייתה בעיה להמשיך ולומר “בשנה הבאה בירושלים" - בלי לממש. האנטישמיות (ובמקביל ההזדמנות) היא שהפכה את הציונות שבלב לצו השעה. 
 

קיווינו להתקבל כאן בברכה, ברוח “אלטנוילנד" של הרצל, פנטזיה קולוניאליסטית אך נטולת רוע שבמסגרתה הערבים מבינים עד כמה העלייה היהודית פירושה קדמה עבורם. כשהמציאות המזרח תיכונית טפחה על פנינו, החלו הפנטזיות: בשמאל חלמו על “ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים", ככתוב בעמודו הראשון של “על המשמר" המנוח. אף על פי שהקדימו “ציונות" ל"סוציאליזם", קיוו בשמאל שהתודעה המעמדית תנצח לבסוף את הלאומנות, עת המוני הפועלים (והפלאחים) בקרב הערבים, ייסחפו בחזון המרקסיסטי.

חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל
 



בימין החילוני האמינו ב"קיר הברזל"- ברוח חזונו של זאב ז'בוטינסקי, חזון לוחמני שהסתתרו בו שתי הנחות עבודה אופטימיות: ראשית - יש לנו הכוח לבנות ולתחזק בעצמנו את הקיר הזה, ושנית - יבוא יום והערבים יבינו. 
 

במשך השנים התבצרו הצדדים בעמדותיהם: בימין החילוני האמינו שעוד לא גמרנו לבצר את “קיר הברזל", בשמאל חשבו שעוד לא עשינו די כדי לשכנע את הערבים שפנינו לשלום, ובציונות הדתית, שהפכה לימנית, גרסו שעד שלא נפגין את החוסן האמוני הדרוש, לא נזכה לרשת את הארץ. 
 

המשותף לכל שלוש הגישות היה התעלמות מהמציאות, שאותה נדרשו לנהל האנשים המושמצים ביותר בפוליטיקה הישראלית לדורותיה: המפא"יניקים. להם לא הייתה הפריבילגיה ששמורה לאופוזיציה - להיות תמיד צודקת, והפרגמטיות שלהם הובילה אותם למסקנה שפה לא משנה כמה תשאף לשלום. כדי לשרוד כאן, תצטרך לצאת מדי פעם למלחמה שתבהיר לשכנים שלא כדאי להתעסק איתך, אבל - ויש אבל גדול - מלחמה במגבלות שלא יבריחו ממך את ידידיך החיוניים במערב. 
 

הביטחוניזם המפא"יניקי למד את הלקח שלמד דסטין הופמן ב"כלבי הקש": כאשר תולים לך את החתול - מוטב שתרסק את הראש של הפושע, אחרת הבאה בתור תהיה אשתך. 
 

אין כאן כוונה לפגוע בנשים (או בחתולים), אלא רק להראות מה קורה כשאדם תרבותי נקלע (כיחיד או כקבוצה) לסביבה אלימה שמקלפת מעליו ערכים נאורים, בשם הערך העליון של ההישרדות. 
 

הדיסוננס הזה גרם לנו לברוח אל מחוזות ההזיה: השמאל - שיש לו אפס סובלנות כאשר מדובר במקומות קדושים ליהודים, מסביר באריכות מדוע אסור לפגוע בציפור נפשם של המוסלמים - כאילו שהסרת מגנומטרים (או אפילו פינוי יישובים) תגרום לערבים להשלים עם נוכחותנו. 
 

הימין צורח “עונש מוות" ומפגין בעיקר אמונה פתטית בכך שמי שמפחד להפעיל גלאי מתכות, יצליח לתפעל גרדום. המשותף לשתי הגישות הוא הפרדוקס הציוני: מדינת היהודים גרה בשכונה שבה שום יהודי טוב לא היה מוכן לגור! 
 

יושב לו החילוני–שמאלני בתל אביב, שואף מערבה ומאיים לשבור את הכלים בכל פעם שהמציאות המזרח תיכונית טופחת על פניו ומזכירה לו שההבדל בינו לבין המערב–כערך, הוא הרבה יותר מתור נפרד באימיגריישן בהיתרו או בג'יי־אף־קיי. 
 

יושב לו הימין על קבר של דמות תנ"כית בדיונית - ולא מבין למה אנחנו לא מצליחים לממש את הריבונות שלנו על הארץ כולה (רמז: הקב"ה נכשל בתפקידו כקב"ט ולכן אנו אנוסים להתקיים בעזרת תמיכתם המזוינת של אלה שלא ידעוהו). 
 

בתווך יושבים רובנו - כדסטין הופמן ההמום בסלון ביתו הכפרי, זה שהיה אמור להיות בית חלומותיו- ומתגעגעים לימים שבהם מנהיגים ידעו לעשות מעשה במקום להשמיע ססמאות בעוצמה הגוברת ככל שהתגובה בשטח רפה יותר, הכל בשם יצר השלטון של “מר שמפניה וביטחון".


יום הולדת שמח, מיסטר הופמן.