שליט טוב הוא זה הדואג לביטחונם, שגשוגם ואושרם של אזרחיו. שליט טוב לב הוא זה המבקש לוודא גם שנתיניו יהיו שמחים תמיד. גם בשעה שהוא יפרוש מן השלטון. אוסטין סיינט בארב האריסון היה האדריכל הראשי של מחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט הבריטי. בתוקף תפקידו ובזכות כישרונותיו הותיר לנו כמה מהמבנים היפים ביותר בירושלים: מוזיאון רוקפלר, בניין "המדפיס הממשלתי" וגולת הכותרת - ארמון הנציב.

ב־1928 הגיש את התוכניות לבניין הארמון כ"בית הממשל", לא לפני שערך סיור מעמיק בדמשק כדי לשאוב השראה מארמונותיה. ארבע שנים נמשכה הבנייה. הארמון המפואר נבנה כסמל שלטוני לדורות רבים. בצדק כתב האדריכל וחוקר האדריכלות בירושלים דוד קרויאנקר כי מי שבונה מבנה כזה אינו מתכוון לקום ולפנות את הארץ בתוך שנים אחדות. הריסון עצמו לא הצטיין כאוהב ישראל. כשהתפטר מתפקידו ב־1937 היה זה לאות מחאה על שממשלת המנדט בארץ ישראל מעדיפה את היישוב היהודי...



ארבעה "נציבים עליונים" בריטים שלטו על ארץ ישראל ביושבם בו. שם הם אישרו בחתימת ידם את גזרי דין המוות על עולי הגרדום. מהארמון הזה יצא ב־14 במאי 1948 האחרון שבהם, סר אלן קנינגהם, ונסע לחיפה להוריד את הדגל הבריטי, לעלות על ספינה ולהפליג מכאן. הצלב האדום הבינלאומי התמקם בו, הלגיון תפס עמדות סביבו ומהן הפגיז את ירושלים. משה דיין, כמפקד חטיבת עציוני בירושלים, נכשל בניסיונו לכבוש את השטח. מתווך האו"ם הרוזן פולקה ברנדוט אשר ביקש תחילה למסור את כל ירושלים למלך ירדן עבדאללה, נואש מתקוותו זו וטיפח חלום חדש: ירושלים תהיה בינלאומית, ברוח החלטת כ"ט בנובמבר, והוא יקים בארמון את המפקדה שלו, שממנה ישלוט הוא עצמו כ"נסיך ירושלים". מהארמון הזה יצא ברנדוט לפגישה עם מושל ירושלים העברית דב יוסף. בדרך ארבו לו לוחמי חירות ישראל והוציאו אותו להורג.

ברנדוט מת, אך הארמון נותר בידי האו"ם, ומטה המשקיפים שכן בו בשטח מפורז, בין ישראל לירדן. משם "השקיפו" האו"מניקים על קיום הסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן. כאשר הליגיונרים היו צולפים מן החומה ופוגעים באזרחי ירושלים, קבעו המשקיפים שהירדנים הפרו את שביתת הנשק. כשיצאו חיילי יחידה 101 או הצנחנים לפעולות תגמול - הם קבעו שישראל הפרה. כך חיו אוכלי החינם הללו 19 שנים. ב־5 ביוני 1967 כבשה פלוגה של הלגיון הערבי את ארמון הנציב, ובכך נפתחה המערכה על ירושלים בששת הימים. אחרי שעות אחדות כבשו את הארמון חיילי החטיבה הירושלמית, הורידו את דגל האו"ם והניפו עליו את דגל ישראל.

לא לזמן רב התנוסס עליו דגל ישראל. האו"ם דרש "להשיב לידיו" את הארמון, משל ירושת סבתו הוא. שריד אחרון לחזון התעתועים של "בינאום ירושלים". ממשלת אשכול עמדה תחילה בלחצים אך כעבור חודשיים מסרה את המבנים ו־46 דונם סביבם לידי משקיפי האו"ם. מדינת ישראל רשמה בטאבו את הארמון וסביבותיו כאדמת מדינה. האו"ם היה ל"דייר", אך שכר דירה לא ראינו ממנו עד היום.

חסינות דיפלומטית

ארמון הנציב הוא אחד המבנים החשובים והיפים בירושלים, אך רק ירושלמים מעטים זכו לבקר בו. מדינת ישראל העניקה מעמד דיפלומטי למטה המשקיפים השוכן בו, והם אינם מתירים כניסה. אם עד למלחמת ששת הימים הייתה משמעות לשהותם על הגבול בירושלים - אין לה שום משמעות מעשית היום, 50 שנה אחרי המלחמה. נותרה רק המשמעות הסמלית: הם אינם מכירים בריבונות ישראל. הם רוצים ירושלים בשלטון בינלאומי. הם לא יוותרו על המאחז הזה, השריד האחרון לתקוותם לעקור את ירושלים משליטת מדינת ישראל.

לאחרונה התברר שאין הם מסתפקים בחלומות. כמו כדי להפגין את אי־הכרתם בריבונותנו - פתחו אנשי האו"ם בארמון בתנופת שיפוצים ובנייה חדשה, וצפצפו על כך שהמבנה הוכרז כמבנה היסטורי לשימור, הגדרה האוסרת כל שינוי בו בלי לקבל רשות מעיריית ירושלים. וכמו כדי להוכיח שהם "בעלי הבית" - גם סיפחו 30 דונמים נוספים לשטחי הארמון על חשבון שטחי המדינה.

ארגון רגבים פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה כי יורה למדינה לעצור את העבודות ואת הפלישה הטרייה. המדינה התחמקה בתירוץ שהבנייה באמת בלתי חוקית אך האו"ם נהנה מ"חסינות דיפלומטית". בית המשפט נמנע מהוצאת צו ביניים לעצירת העבודות וקבע כי יפסוק בשאלת חוקיות העבודות - רק בחודש הבא.

רגבים ערער לבית המשפט העליון. זה ביקש את תגובת המדינה. כדי לנסח את התגובה כינס נתניהו דיון מצומצם וחשאי עם השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי (למה דווקא הוא? למה לא השר לענייני ירושלים זאב אלקין? אולי משום שנתניהו ידע שזה האחרון יתנגד להפרת החוק שהאו"ם מבצע?), שרת התרבות והספורט מירי רגב (למה דווקא היא? למה לא סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי? אולי ממש מאותה סיבה?) ועם היועמ"ש, ראש המל"ל, ומנכ"ל משרד החוץ. אמור לי איזו תשובה אתה רוצה - ואומר לך מי יהיו משתתפי הדיון. תשובת המדינה נדרשה עד יום שלישי השבוע. בסיכום הדיון קבע ראש הממשלה כי יש לפנות לבית המשפט ולבקש... לדחות את תשובת המדינה במספר שבועות.

חרפה. כמיטב המסורת של נתניהו. ראש הממשלה אינו מתכוון כלל לעצור את העבודות הבלתי חוקיות ואת הפלישה לאדמות המדינה. הוא יניח להם די זמן כדי להשלים את העבודות. ואז תגיע המדינה לבית המשפט עם זנב בין הרגליים ותטען שהעתירה כבר לא רלוונטית... העבודות כבר הסתיימו... אין טעם עכשיו להסתכסך עם העולם על עובדה מוגמרת.

הרי כך בדיוק נהגה ממשלת ישראל בראשות נתניהו בפרשת הפשע ההיסטורי של הרס העתיקות המסיבי בידי הווקף בהר הבית. לאחר מהומות "מנהרת הכותל" אישר נתניהו רטרואקטיבית את הקמת המסגד הענק בחלל התת־קרקעי של "אורוות שלמה" בהר הבית, תוך משיכת כתפיים של "את הנעשה אין להשיב...".

אחרי חרפת המגנומטרים מעדיף נתניהו אפילו לא לנסות להפגין ריבונות בירושלים. אומנם אין לו התירוץ שמדובר במקום הנפיץ ביותר בגלקסיה, אבל גם אין לו עמוד השדרה הנדרש כדי לשלוט בירושלים בכלל. וכבר אמר המשורר אורי צבי גרינברג: מי שאינו שולט בהר הבית - לא ישלוט בירושלים, ומי שאינו שולט בירושלים - גם לא ישלוט בארץ ישראל. בנימין נתניהו הוא איש טוב לב. כנראה אינו רוצה שנצטער גם כשהוא ייאלץ לפנות את כיסאו.

tguvot@maariv.co.il