בשבוע שעבר, בראיון בתחנת רדיו של השידור הציבורי, ציין המראיין את האומץ של של"ג בן שטרית, נפגעת אונס שנאלצת לגייס עכשיו כסף כדי לממן את הערעור שתגיש לבית המשפט בתיקה. “זה לא מובן מאליו שנפגעת אונס עומדת כך בקול גלוי”, אמר לה המגיש. בא לברך ויצא מקלל.
נשאלת השאלה מדוע לדעת המגיש, כמו לדעת רבים אחרים, "זה לא מובן מאליו שנפגעת אונס עומדת בקול גלוי"? למה מגיע "כל הכבוד על האומץ" לנפגעים ונפגעות שמתייצבות בגו זקוף, אך עם נפש רצוצה, כדי להתעמת עם תוקפיהם? האין זה מובן מאליו? האין זה הגיוני ביותר שנפגע עבירה – כל עבירה – יעמוד בקול גלוי ויאמר את אשר על לבו נגד תוקפו? מתברר שלא. בניגוד לפשעים אחרים, בתחום הפשיעה המינית שני הצדדים עושים הכל כדי לשמור על אנונימיות. החשוד/ נאשם יגיע לדיונים בבית המשפט עם פריטים שיעזרו לו להימנע מחשיפה וזיהוי. גם המותקפת לרוב תעשה הכל כדי שאיש לא יידע שהיא הותקפה מינית. יתרה מזו, החוק מנסה להגן על הקורבן בכך שהוא אוסר על כלי התקשורת לפרסם כל פרט מזהה על נפגע עבירה מינית, זאת בניגוד לשאר עבירות פליליות (להוציא מקרים חריגים של צווי איסור פרסום וכו').
האשמת הקורבן
מדוע החשיפה של קורבן מיני "דורשת אומץ" לעומת אזרח שמתלונן שפרצו לביתו, למשל? התשובה פשוטה: כי לנפגעי תקיפה מינית לא תמיד מאמינים. כי נפגעי תקיפה מינית נחשדים לא פעם כמי שיש להם אחריות במה שקרה להם. כי נפגעי תקיפה מינית לא תמיד מוגנים על ידי החוק, והגישה הזו מפעפעת לכל פינה.
דמיינו מצב שבו אתם מתהלכים ברחוב, הולכים לעבודה או סתם מטיילים להנאתכם, ומישהו אונס אתכם. תסריט לא מאוד מופרך, בהתחשב בנתונים שמספק העולם המערבי. אתם מרגישים מחוללים, מזוהמים, מופקעים מגופכם, חסרי שליטה, אבודים. אתם מחליטים לאסוף את עצמכם, לאזור אומץ ולהגיש תלונה במשטרה. נניח שאתם מהמיעוט שכן מגיש תלונה. שם יגבו מכם את הפרטים, יחקרו אתכם לא תמיד ברגישות הנדרשת ולא מן הנמנע שישאלו אתכם שאלות שירמזו, שלא לומר יטענו, שהיה לכם חלק במה שקרה. "למה עלית אליו לדירה?" "מה עשית שם לבד בלילה?" "מה לבשת?" "האם את בתולה?" וכדומה. זה קורה לא מעט, וזו בין היתר אחת הסיבות שמרחיקות מותקפים ומותקפות מתחנות המשטרה – הרצון להימנע מהחקירות הצולבות וממה שמוגדר בתחום לעתים כ"אונס שני".
כשהשופט קובע - ילדה בת 9 עם אופי מתירנו
ואחרי שיחקרו את כל המעורבים ויעשו מה שיעשו, אם אכן הדבר יבשיל לכדי כתב אישום, תיאלצו לעמוד בבית משפט ולהיחקר על ידי סנגורי הנאשם בחקירה צולבת, כי דיני נפשות על הכף (של הפוגע, כמובן, לא שלכם). לא פעם תחוו תחושה דומה גם מהשופטים עצמם. ״יש נאנסות שנהנות מאונס", אמר, כזכור, בעבר השופט נסים ישעיה לנפגעת אונס במהלך המשפט, מול כולם, כולל מול החשוד באונס. הנאנסת הייתה ילדה בת 13 שנאנסה על ידי ארבעה גברים. שופט נוסף, ציון קפאח, אמר בעבר על בת 9 שנפלה קורבן למעשים מגונים ש"היה לה אופי מיני מתירני".
כל עוד המדינה ורשויותיה – החל מהיומנאי בתחנת המשטרה ועד לשופט בבית המשפט העליון - מעבירות מסר שלפיו כדאי לנפגעת להישאר באנונימיות ובפנים מפוקסלות בערוצי הטלוויזיה, נשים ואנשים כמו של"ג בן שטרית יידרשו לגייס אומץ רב כדי להגיד את הדבר הפשוט מכל: נפגעתי. נאנסתי.
כל עוד נשבח את תעוזת הקורבנות במקום לגנות את עזות המצח של הפוגע, המצב האבסורדי הזה יימשך. כל עוד הנפגעים ימשיכו לשאת בתחושת אשם, והאנסים ימשיכו לפסוע בגו זקוף ובלי כתבי אישום, משפטים כמו "זה לא מובן מאליו שנפגעת אונס עומדת כך בקול גלוי”, ימשיכו להיות לא מובנים מאליהם.