מחצית מהשבת שעברה ביליתי בירושלים. אפשר שלא הייתי נדרש לנושא אלמלא לפני כחודשיים ביליתי חצי יום בטבריה. מבולבלים? ברשותכם אנסה לסדר קצת את הדברים: לטבריה נסעתי כדי לאכול במסעדת "גיא". לחלק מכם זה עלול להישמע לא נורמלי, אבל אני מסוג האנשים שמסוגלים לעזוב הכל באמצע היום רק כי מתחשק להם לאכול כוסא–מחשי - ולנסוע למה שמוחזק בעיני כמסעדת הממולאים הכי טובה בארץ, לסעוד - ולחזור למדינת תל אביב כדי לסגור את היום והים בדרינק קטן.

אף שאכלתי נפלא במסעדה הטריפוליטאית הקטנה והמשפחתית, חזרתי לתל אביב מדוכדך, כי טבריה הכתה בי ב־50 גוונים של שחור. העיר שפעם הייתה עיר קיט תוססת ליד האגם היחיד בישראל, הפכה למוזנחת ועצובה. אפילו אספרסו ראוי תתקשו למצוא בה מחוץ למתחם הכנסייה הסקוטית, מלון במרכזו, כאייקון למה שהייתה פעם.

בשבת עליתי לבירה בבירה, וכבר בתערוכה של האומן הסיני אי וייוויי במוזיאון ישראל, התגלתה בעיה: המוזיאון פתוח ושוקק חיים - ישראלים ותיירים - אבל אף שתוכלו למצוא שם יצירות אומנות מכל העולם ומכל התקופות, נראה אתכם מוצאים שם כוס קפה. זה לא שאין בית קפה, דווקא יש, רק שהוא סגור בשבת - ומאות אנשים שרוצים לשבת ולעכל את החוויה האומנותית עם קרואסון והפוך, נאלצים לחפש את הגזלן שעומד בקצה מגרש החניה. מה רבו נפלאותייך, בירת ישראל!



שממה בבירה

ומכאן העסק רק הלך והידרדר. עבדכם הוא איש של הרגלים, גם בעיר שלושת הרגלים: אין ביקור בירושלים בצוהרי יום חול בלי לקפוץ לשוק מחנה יהודה וללגום בירה על הבר ב"קזינו דה פריז" של אלי מזרחי (שזכה להדליק משואה בהר הרצל בערב יום העצמאות האחרון כמי שאחראי למהפך שמיצב את השוק מחדש), ואין ביקור בירושלים בערב או בשבת בלי לשבת על הבר ב"בארוד" של דניאלה לרר, בסמטה שיורדת מרחוב יפו לכיכר החתולות (המקום עם השם הכי חינני בעיר שבה לרוב המקומות יש שמות כמו: כנסיית הקבר, עמק רפאים, גיא בן הינום ועוד).

חנינו לא רחוק משער יפו וזכינו ללכת כמה מאות מטרים ברחוב הכי מרכזי של בירת הנצח. השעה הייתה קצת אחרי 12 בצוהריים ולא יכולנו שלא לשאול: "איכה יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה".

בעצם קצת הגזמתי, כי לאורך כמה דקות של הליכה ראינו בחור ערבי צעיר, קבוצה של שלוש נשים שנראו עובדות זרות מהפיליפינים ומשוגע ירושלמי טיפוסי שישב בפתחה של חנות סגורה. 300 מטר, חמישה אנשים ורחוב מרכזי אחד שנראה כמו אחרי אפוקליפסה: הבניינים שלמים, אבל הרחובות נטושים.

החוויה המטלטלת הזאת גרמה לי ליפול על צווארה של דניאלה, שבדיוק השיקה בראנץ' שהכל בו - מהזיתים הסוריים ועד למלבי עם קונפיטורת משמש "בלדי" - נעשה באהבה ובעבודת יד. לגמתי גינס מהחבית ושאלתי שלום ירושלים. בשולחן לידינו ישב זוג - והאישה אכלה והתרגשה עד דמעות: הפסטליקוס של דניאלה הזכירו לה טעמי ילדות. גם אני כמעט דמעתי, אבל משום שזכרתי שהיו כאן פעם גם שבתות אחרות. רק שמאז מספר החילונים בעיר פחת עד מאוד, התל–אביבים לא מגיעים כמו פעם: חלק מחשש מפיגוע, הרוב בגלל "תוגת ירושלים" מסביב, והסמטה שפעם שקקה חיים גם בשבתות נראית בשיממונה כמו כפר נטוש שזכות השיבה של החילונים אליו - לא תינתן לעולם.

זה לא אומר שאין חידושים: בשבתות האחרונות התארגן לו פוגרום קטן, וליד "בארוד" החלה לעבור תהלוכה של חרדים שזועקים "שאבעס". בינתיים רק מבטי משטמה וצעקות, בקרוב כנראה גם האבנים והקללות. ממש עונג שבת אמיתי בעיר שחוברה לה יחדיו.

אני יודע שבמדינת ישראל 2017 יש אנשים שחושבים הפוך ממני: בעיניהם, כולל עם מקווה טוהרה במקום שבו היה פעם מלון עם בריכה, או בית כנסת במקום שבו ישבו פעם תיירים ושתו בירה אחרי ביקור בעיר העתיקה, הם מראות של גאולה. אני אפילו לא מתווכח, רק משלים בצער עם ההפסד - כי מה כבר אני מבין? שורשי במקום הזה נטועים "רק" יותר מ–300 שנה מצד אמי ומשהו כמו 115 שנה מצד אבי - ואילו "הם" טוענים לקו ישיר לשכינה שעובד ברצף כבר כמעט 6,000 שנה (חוץ מהתקלה ההיא בשואה). מה אנחנו בשבילם? אולי חמוריו של המשיח: האנשים ששחררו את העיר מהלגיון הירדני רק כדי לאבד אותה לאחיהם החרדים.

זה היה יכול להיות עוד טקסט מתבכיין של "סמולני" מצוי, אבל באותו הערב ממש מנו בחדשות את בתי הספר שהעבירה עיריית ירושלים לחינוך החרדי: מחציתם היו פעם בידי החינוך הממלכתי–דתי. במו עיני ראיתי יהודים דתיים, אחים עם כיפה סרוגה, מתראיינים ומבכים את חורבן ירושלים.