אפשר לבלות לא מעט שעות מול מערכת “שקיפות בחינוך” של משרד החינוך. אפשר לדלות ממנה ים של מידע, אוקיינוס של נתונים. אפשר לעשות את כל זה, ואז לשאול מה עושים עם המידע הזה. שקיפות יכולה להועיל, אם יש אפליקציה מעשית בחשיפה אליה, והדרך לשם עוד ארוכה. במערכת החדשה יש לא מעט נתונים שדורשים בירור נוסף. נסו לדוגמה את הנתון הבא, שנבחר באקראי: 46% מכלל תלמידי בתי הספר בישראל אומרים ש”בבית הספר מעודדים את התלמידים להיות חברים בתנועות נוער”.
לעומת זאת, בתיכון שבו למד אחד מבניי, רק 23% מהתלמידים אומרים שבבית הספר מעודדים אותם “להיות חברים בתנועות נוער”. בדקתי את התיכון של בן נוסף: 38%. בדקתי את התיכון של בן שלישי: 35%. נו, אז מה לעשות עם זה? האם תפקידו של בית הספר לעודד חברות בתנועות נוער? ואם כן, האם 46% הם הצלחה? כישלון? האם יש בכלל מתאם בין העידוד של בית הספר לבין מספר התלמידים החברים בפועל בתנועות נוער? ואולי בכלל מדובר במתאם הפוך: כלומר, ככל שמעודדים יותר ללכת, כך התלמידים דווקא הולכים פחות? ואם יש מתאם הפוך, האם לא מוטב שבתי הספר יפסיקו לעודד חברות בתנועות נוער כדי שהתלמידים יהיו חברים בתנועות נוער?
הנה עוד דוגמה למידע שקשה להבין מה לעשות בו: בבית ספר שבו למד אחד מבניי, 24% מהתלמידים אומרים שירגישו בנוח “לדבר עם מוריי כשעצוב לי”. בבית ספר של בן אחר, 16% מהתלמידים העצובים ירגישו נוח לדבר עם מוריהם. ושוב – מה למדנו? האם אנחנו רוצים שתלמידים עצובים ידברו עם מוריהם דווקא? או שאולי מוטב שידברו עם הוריהם? אולי מוטב לשאול את התלמידים האם בית הספר מעודד את העצובים מביניהם לשוחח על עצבותם עם ההורים?
אבל יש גם נתונים מועילים יותר במערכת השקיפות. בבית ספר של בן אחד, ל־15.5% יש זכאות ל”בגרות מצטיינת”. בבית ספר של בן אחר הנתון עומד על 32.4%. ואומנם אין לדעת אם זה אומר שאחד משני בתי הספר מלמד טוב יותר, או שאחד משניהם מקבל מלכתחילה תלמידים טובים יותר. אבל השוואה קצרה של שני בתי הספר בעוד כמה שדות של נתונים מאפשרת לקבוע במידה רבה של ביטחון איזה מהם טוב יותר. השני טוב יותר. את הבת הצעירה אעדיף כנראה לשלוח אליו, אם זה יהיה אפשרי.
לפעמים יש להורים שליטה על גורל ילדיהם. הם יכולים לשלוח אותם לבית ספר טוב יותר. לפעמים אין להורים שליטה. הם גרים בעפולה ורוצים בית ספר מצוין בחולון. בעפולה רק ל־3.1% מהתלמידים זכאות לבגרות מצטיינת ורק 59.7% זכאים לבגרות. בחולון ל־7% זכאות לבגרות מצטיינת, ו־74.3% זכאים לבגרות. תאמרו: אם כך, כדאי לעבור לחולון. אבל יש בעיה: ההורים מתפרנסים בעפולה או שיש להם הורים קשישים בעפולה. תאמרו: אם כך, שישפרו את בית הספר בעפולה. זו עצה טובה, אבל יש בעיה: להורים בישראל יש מעט מאוד השפעה על בתי הספר. מעט מדי.
מערכת השקיפות יכולה להיות צעד ראשון בדרך לשינוי של הסעיף הזה. מערכת השקיפות עשויה לאפשר לישראלים הרוצים בכך לקחת את גורלם החינוכי בידם. אם ההורים יעיינו בנתונים, אם ידרשו הסברים לנתונים, אם יעשו שימוש מושכל בנתונים כדי להגיש רשימה של תביעות מגובה במידע, הם יכולים להגיע להישגים – הישגים שיקצצו ביכולתו של משרד החינוך לעצב סדר יום חינוכי כהבנתו המוגבלת. נדמה לי שפקידי משרד החינוך לא מודאגים במיוחד מהאפשרות הזו. נדמה לי שפקידי משרד החינוך בונים על כך שההורים לא יעיינו, לא ישאלו, לא יתבעו. יהיה נחמד לגלות שהם טועים. יהיה נחמד לברך אותם על כך שכרתו סופסוף את ענף הביורוקרטיה שהם יושבים עליו.