קצת לפני שש בבוקר הסלולרי שלי מנגן את הוואלס השני של שוסטקוביץ'. זה יכול להישמע רומנטי אלמלא מדובר בשעון המעורר שלי. אני פוקחת את עיני ומנסה להבין מה דחוף כל כך בסדר היום שדורש ממני להתעורר מוקדם. אני מתיישבת במהירות ומביטה לימיני. בן זוגי שעטוף בשמיכה לבנה עדיין ישן. אור קטן מציץ מהחלון, מאותת לי שהזריחה מתחילה בלעדי. אני יורדת מהמיטה בצימר ויוצאת החוצה, אל המדבר.

זהו הבוקר הראשון שלי במדבר אחרי שנים. הפעם הקודמת הייתה בתיכון, בטיול השנתי. המורה לשל"ח צעק עלי שאני הכי אטית ואם לא אזדרז, הוא ישאיר אותי לבד במדבר יהודה. בזמנו עוד האמנתי לאנשים, אז התאמצתי והתנשפתי כדי שאגיע בסוף לאכסניית הנוער.

הפעם החוויה שונה. המדבר נפרש מולי, גבעות החול עומדות איתן, ודרדרים נפלטים אל הכביש המאולתר של המושב עזוז, בגבול מצרים, שבו אנחנו נמצאים.
אני נשכבת על הערסל מול מרפסת העץ ומתפללת שלא יקרוס תחת משקלי ויגרום לתקרית לא נעימה עם בעל המקום. זה לא קורה. הערסל נושא אותי מצד לצד. והשקט - שקט טוב. אני לא מצליחה להיזכר מתי הקשבתי לשקט בפעם האחרונה. אני עוצמת את עיני ונותנת לשמש להאיר לי את הארץ.



אמש הזמין אותנו איתי, בעל הצימר, למדורה ספונטנית ביישוב. הגענו. 20 איש, בני שנתיים עד 40, יושבים סביב האש ומנגנים שירים ישנים. יש גיטרה, יש בקבוק יין משותף. כוסות לא ראיתי.

אחזתי את הסלולרי בידי, רציתי לצלם, אבל בן זוגי הפנה אותי לעניין אחד משותף לכל הנוכחים: "שימי לב, לאף אחד אין פה טלפון". החזרתי את הסלולרי לכיס בבושת פנים. ייתכן כי התענוג הטכנולוגי הזה לקח גם ממני את חדוות החיים?

"אתם רעבים?", שאלה אותנו אישה שהחזיקה שתי תאומות זהובות שיער וחייכניות. חייכנו אליה, היא קיבלה זאת כאישור והצביעה על שולחן נמוך ועל כריות בתוך אוהל בדואי מאולתר, וביקשה שנשב ונחכה. דקות אחר כך יצא גבר, ללא חולצה, בנוי משרירים יפים, והגיש לנו סלטים, עוף ופתיתים. אוכל פשוט וטוב של בית.

אכלנו במהירות. היינו רעבים מהדרך המדברית וגם החום הצטרף למדורה. הבחורה עם הגיטרה, בת גילי, אולי קצת פחות, שרה שיר ישן שכתבה נעמי שמר:

"בהאחזות הנח"ל בסיני
אני לא האמנתי לעיני
כשפתאום פגשתי בפינה
את ארץ ישראל הישנה.

את ארץ ישראל האבודה
והיפהפייה והנשכחת,
והיא כמו הושיטה את ידה
כדי לתת ולא כדי לקחת".

הופתעתי. חשבתי שאני האדם היחיד בקבוצת הגיל שלי שעוד שר את השיר הזה. כולם הצטרפו אליה, בלי לטעות אפילו במילה. התאומות ניגשו יחפות למדורה וזרקו תפוחי אדמה עטופים נייר כסף. כשהושטתי יד כדי לגונן על אחת מהן מפני הגצים, היא הביטה בי בתמיהה. "היא רגילה, יכולה ללמד את כולנו על אש", הסבירה אמה.

השירים התחלפו בזה אחר זה והדקות עברו. לא מצאתי סיבה להכניס את ידי לכיס כדי לשוב לסלולר האהוב. בשלב מסוים אפילו שקלתי להשליך אותו לאש.
האווירה הייתה קסומה. בלילה ההוא הרשיתי לעצמי להיכנס יתר על המידה לדמות הסופרת, דמיינתי איך מחר בבוקר כולנו יוצאים לבנות את ארץ ישראל הצעירה.

הבטתי בהם אחד אחד. יכול להיות שהחברה הישראלית דילגה עליהם? הם מתגוררים ליד הגבול, בונים את בתיהם, מגדלים ירקות ופירות ודואגים ללחם בעצמם. המשימה עוד לא הושלמה. עדיין יש אנשים שעובדים כדי שתהיה פה מדינה.

את הצימר מצאתי רק אחרי דקות ארוכות של גלישה באינטרנט. כנראה לא משקיעים כאן ביחסי ציבור, מעדיפים את השקט, רחוק מהרעש של מרכז הארץ. לא מדובר באתר נופש, היישוב מזכיר יותר בית חם.

בשלוש בבוקר עזבנו את המדורה. נפרדנו בלילה טוב מאנשי הלילה וחזרנו ברגל לצימר. הרוח נשבה, ואורות קטנים מהבתים סימנו לנו את הדרך.
"תביטי למעלה", ביקש בן זוגי. את כמות הכוכבים לא הצלחתי לספור, הם היו רבים וזוהרים. נזכרתי באבי, כאשר החל לשמור את השבת. הוא ביקש להצית סיגריה ראשונה בצאתה, ואנחנו, בנותיו, היינו סופרות עבורו שלושה כוכבים בשמיים.

איבדנו את הדרך לצימר. שלוש פעמים. אם זה היה קורה במכונית, כנראה הייתי רבה עם האיש שאיתי, רוטנת על כך שאינו שם לב לדרך. הפעם זה לא קרה. בכל טעות צחקנו שנינו, צחוק גדול ובריא. הוא נעלם לי פעמיים והשמיע קולות מפחידים. אף על פי שידעתי שמדובר בו, נבהלתי והתחננתי שיפסיק ויעמוד לצדי. ואז נעלמתי לו אני. ונשקנו זה לזה כשני ילדי טבע.

יהודה עמיחי כתב בשירו "מי": "מי שמטייל במדבר לפי ספר תיירות או ספר היסטוריה, כמו שוכב עם אישה לפי ספר תנוחות".

כשעלינו לצימר השעה הייתה כבר ארבע בבוקר. בן זוגי נרדם על המיטה הקטנה ואני התאפקתי שלא לעצום את עיני מחשש שאחמיץ את הזריחה. כשהעייפות השתלטה עלי, כיוונתי את השעון המעורר. והנה אני על הערסל, מול ארצי הלא זרועה. לא פעם כתבתי על אהבתי למולדת, על תפארתה וקסמה של הארץ. והנה גם כאן, רגע לפני השנה החדשה, היא מוכיחה לי שלא טעיתי.

נדמה שדווקא למשפחות הבודדות שמתגוררות פה, ביישוב הקטן הזה, השמש שולחת קרניים אחרות. לא שורפות, לא מסנוורות, עוזרות לצמוח ולגדול ולהיות. קרני זהב למפריחי השממה.