מרכז טכנולוגי לייצור אמצעי לחימה הופצץ, על פי הדיווחים, בידי חיל האוויר הישראלי. כעבור כמה ימים ירו הסורים טילי SA5 לעבר מטוסי חיל האוויר שטסו בשמי לבנון, ובאותו יום ריקטו מטוסי חיל האוויר האמריקאי שיירה של צבא סוריה, שנעה לעבר דיר א־זור, כשהיא הודפת את ארגוני המורדים המגובים על ידי סעודיה, ויש האומרים שגם על ידי ארה"ב וישראל.

הפירוש של כל אלה הוא ניסיונות להשאיר כיסי שליטה סוניים, בייחוד באזור הגבול עם ישראל. אפילו ארה"ב של טראמפ, עם גנרלים שבעים בפנטגון, אינה מסוגלת להתמודד עם הנחישות, האכזריות וההשקעות של פוטין ואסד במלחמה על השליטה בסוריה רבתי. 
 

ימים יגידו מתי ואיך תסתיים המלחמה בגבולות ישראל, ובינתיים אנשים נוטים להתלהב מבומבות. באפריל 2017 שיגר טראמפ מטח טומהוקים כתגובה על הפצצת כימיקלים בסוריה. תמונות הילדים הפגועים לאחר ההתקפה סייעו לו לקבל את ההחלטה על המתקפה, אפילו שהרבה יותר ילדים נהרגו במתקפות משולבות של צבא ארה"ב וסעודיה בתימן. הימין המתלהם ניפח אז חזה בלי להבין שמדובר במחזה של זיקוקין די־נור, שאין לו שום קשר עם מבצע לצורכי הישג צבאי, בטח לא ניצחון במלחמה. 
 

השאלה היא אם תקיפות חיל האוויר יפגעו משמעותית ביכולות של סוריה או חיזבאללה, והתשובה היא לא. במקום הברזלים שהושמדו יגיעו ברזלים אחרים, אולי אפילו מתקדמים יותר, ואם המשחק ידגדג את הרוסים, יש בסוריה סוללות S400. האם התקיפה תשנה את מדיניות סוריה וחיזבאללה? התשובה היא מובן שלא. אולי דווקא תקצין את רגשות הנקם לשלבי היתכנות.

חסן נסראללה. צילום: רויטרס

האם התקיפה תמנע מסוריה ומחיזבאללה לתקוף את ישראל? התשובה היא שאין להן שום כוונה ויכולת לבצע תקיפה מקדימה משלהן. ואסביר: בהיעדר הפסקת אש מסודרת, התקיפה המיוחסת לישראל היא לכאורה מרכיב קבוע בניסיונות לקיצוץ ביכולות של סוריה ותמיכה במורדים הסונים. זוהי חשיבה פרימיטיבית, שמניחה שפחות אמל"ח זה פחות יכולות (נכון זמנית), ופחות יכולות זה פחות רצון ללחימה (לא נכון לאורך זמן). 
 



בין השאר, המטרה של התקיפה נועדה לשלהב את המנטליות של הימין בישראל. הרגנו ערבי אחד - הבטחנו את ביטחון ישראל, הרגנו שני ערבים - ניצחנו! בעיקרון, התקיפה הזו היא העתק מדיניות כיסוח הדשא של שב"כ (זה אכן כינויה המוצהר של המדיניות).

הנחת העבודה בשב"כ היא ששורשי הטרור הם נצחיים והדרך היחידה להתמודד מולו היא לכסח אותו כשהוא צומח. כך עד סוף כל הדורות, כשברור שעצם "כיסוח הדשא", כמו כיסוח הדשא בכניסה לבית, מצמיח דשא ירוק ורענן יותר. 

 

החלום הרטוב



ההבדל בין מלחמה בטרור בגדה וברצועה ובין משחקי המלחמה בצפון הוא שיש לנו עסק עם מדינות - סוריה ולבנון. ברמה הטכנו־צבאית, התקיפה האחרונה בוצעה בחלון זמנים נוח. לאחר כמעט שבע שנות התכתשות מול המורדים ודאעש, נעים צבאות אסד וחיזבאללה על אדי האנרגיה האחרונים, אלא שאנחנו חיים במזרח התיכון, שבו גם מי שלא רוצה בכך עשוי להיגרר למלחמה. ראה נאסראללה במלחמת לבנון 2 וישראל בצוק איתן. 
 

ברור שאם תפרוץ מלחמה אנחנו נקרקף כל מי שירים ראש. דוקטרינת הדאחייה אמורה להחזיר את לבנון כולה לתקופת האבן, אבל זה יקרה רק אם ארה"ב תאשר וזה כלל לא בטוח (למערב יש בלבנון את חרירי הבן ואת הנוצרים). התרגיל האחרון של הגיס הצפוני אמור לעקור את כל ציפורני חיזבאללה. הבעיה היא שהצד השני עשוי לעקור איזו ציפורן משלנו, וזה יהיה ממש כואב. וממילא נחזור למקום שממנו התחלנו, בדיוק כמו בכיסוח הדשא של שב"כ. 
 

התקיפה המיוחסת היא גם סוג של פרובוקציה שנועדה לאותת לכל העולם, המתעלם מאיתנו בהסדרים בסוריה - היי! אנחנו חיים ובועטים, ואם לא יביאו אותנו בחשבון, נשרוף את המועדון. פרובוקציה היא פרקטיקה די מקובלת במדינות שמחפשות מלחמה כנתיב מילוט ממבוי סתום אישי או אידיאולוגי. שרון נפנף בניסיון החיסול של שגריר ישראל בבריטניה שלמה ארגוב כדי לצאת ב־1982 למלחמת לבנון הראשונה.

בן גוריון יצא ב־1956 למלחמת קדש לאחר שסיכם עם צרפת ובריטניה כי צה"ל יבצע פעולת דמה צבאית בסיני (הצנחת כוחות במיתלה), שתוביל לאולטימטום להפסקת אש, כשהיה ברור שהמצרים יתנגדו לו. כך הוא אפשר לכוחות צרפת ובריטניה לתקוף את מצרים בעוד צה"ל משתלט על סיני. ממשל בוש הלך על הראש של סדאם במלחמת המפרץ השנייה כתגובה על אירועי 11 בספטמבר, כשהוא עושה שימוש בפרובוקציה גרעינית. 
 

כיום, במצבנו, ההצדקה היחידה לפצוח במלחמה היא איום קיומי, והאופן שבו כורך נתניהו את איראן, חיזבאללה, סוריה והשואה, הוא הפרובוקציה האולטימטיבית. אינספור פעמים הוא כרך את השואה עם איראן, ורק לפני שבועיים, בפגישתו עם מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש, חזר על המנטרה "איראן עסוקה בלהפוך את סוריה לבסיס להתבצרות צבאית למימוש מטרתה המוצהרת של השמדת ישראל". 
 

ולאחר אותן אינספור פעמים של נתניהו ועושי דברו, העם כבר בשל למופע הזבנג וגמרנו, שהוא החלום הרטוב מדם של הימין והסיוט של כל אזרח שפוי. במאמר לאחר התקיפה המיוחסת לחיל האוויר הבהיר ישראל הראל, נציג הימין ב"הארץ", במה מדובר: "האם באמת עומדים אנחנו לפני מפנה אסטרטגי? היינו, שבמערכה הבאה נביא את האויב למצב שבו לא יוכל עוד לסכן את ישראל... ומתי אמור הצבא לצאת למסע ה'הכרעה' באמצעות מכת־נגד מקדימה לפני שאיראן וחיזבאללה ישגרו, כפי שחסן נסראללה איים באחרונה, את הטילים לעבר מרכזי האוכלוסייה והתשתיות?". 
 

למזלנו, הראל ורבני השטחים עדיין לא לוחצים על מתג ההפעלה של צה"ל, אבל הם בהחלט מסתובבים בסביבה. האמת היא שיש משהו מכמיר ונואש, על רקע התסבוכת בינינו ובין הפלסטינים, בחיפוש של הימין אחר "הכרעה". לקראת כנס "האיחוד הלאומי - תקומה", מפלגת הקצה של הבית היהודי, הסביר סמוטריץ' לירון לונדון כיצד יביא שלום וביטחון באמצעות שינוע הערבים מחוץ לגבולות ארץ ישראל השלמה. תמורת תשלום פיצויים כמובן.

מדובר בהזיה סוריאליסטית מדהימה בטיפשותה, אך לא שונה מהותית מניהול הסכסוך מול סוריה, חיזבאללה ואיראן. בסופו של יום, זו לא מדיניות, זו לא אידיאולוגיה, זו פשוט פוליטיקה פנימית. החל בבחירות בתוך הבית היהודי וכלה באווירת סוף העונה בליכוד.

tguvot@maariv.co.il