בוודאי נתקלתם לא פעם בתכונה שהפכה להיות מאוד טרנדית במקומות רבים שאמורים לתת שירות לזולת - תמורת תשלום כמובן, ולא מתוך איזשהו כורח - אך מפשלים בגדול לא מתוך חוסר מחשבה, אלא מתוך הנחה מוטעית שיחס טוב ללקוח גורם לו, בדיוק כמו בדייטים, לרצות אותך פחות. אני מדברת כמובן על ה"לא נחמדות" כקונספט. 


לא מזמן ביקרתי באיזו מסעדה ששמה הולך לפניה. נו, אז מה אם היא במרכז תל אביב, זה לא אומר דבר. אני אוהבת את העיר שלי ולא נוהגת להשמיץ את התל אביביות כמו שתמיד אוהבים לעשות. אבל אני מניחה בזהירות ובלי לומר מילה רעה מפורשת על העיר האהובה עלי מכל, שלו המסעדה הזו הייתה ממוקמת נניח בעיר ילדותי חולון, בפאתי פארק פרס החדש, ייתכן שהסיפור הזה לא היה קורה.

הזמנו מקום מראש, כמתבקש ממסעדות ששמן הולך לפניהן והן נמצאות בתקופת הרצה. תקופת הרצה בעולם המסעדנות היא מילה נרדפת ל"אנחנו עדיין בודקים את הקונספט שלנו, אבל לא ממש מבטיחים לתת לכם את התמורה המתבקשת בעד ההון שתוציאו". ניחא. להיות בעלי מסעדה בימינו זה לא עסק קל. אני מבינה את חבלי הלידה ועוד יותר אוהבת לתמוך במקומות הללו אם הם שווים את זה.



אפרופו הרצה, חובבי קולינריה אוהבים מקומות בהרצה, כי זה חדש ומרגש ו"אחר" כמו שנוטים להבטיח. תחושת ה"הישג" גוברת כשיש מאחורי המקומות הללו גם עיצוב מושקע ותור ארוך לכאורה של אנשים. אני אומרת לכאורה, מכיוון שכשהגענו ושאלו אותנו בכניסה אם הזמנו מקום, אמרנו שכן ובנחמדות ציינו שבקושי מצאנו ושאמרו לנו מראש שאין מקום ליד המזגן. "נראה ריק, אולי בכל זאת יהיה לנו מקום בפנים?", הוספתי בתוספת חיוך שנתקל בפנים חתומות של המארחת, שלא טרחה להישיר אלי מבט ואף נאנחה כאילו הפרענו לה בנוכחותנו.


"מלא", היא ענתה ובלי להרים את הראש מהמחשב סימנה לנו עם היד על שולחן צדדי בחוץ. זה היה שולחן קטן על הגדר, שהזכיר לי את הסיפור "מאחורי הגדר" של ביאליק. אבל מכיוון שהגעתי לחגוג מאורע שמח, לא רציתי להעלות נובלה מדמיעה ועוד של ביאליק לשולחן. המקום, אגב, נותר ריק גם בשעתיים שבהן ישבנו בחוץ כי "מלא". אני מניחה שהמקום היה מלא ככל הנראה באורחי כנס המרכז הארצי לרוחות רפאים. באמת, מי אני שאפריע להם?

שתקתי. אולי מכיוון שאני אוחזת מפעם לפעם גם בכובע של כתבת קולינרית שלעתים נשלחת למשימות בעורף מטבחי האויב, לא רציתי להקים מהומה על לא דבר אלא לתת להם צ'אנס ולא להשתמש בסגולה שפותחת בפני את דלתות כל מטבחי העולם. הלכתי למסעדה לצורך חגיגה פרטית בלי טובות הנאה, ומה שיהיה יהיה.


הכל מלא, גם אם אתם רואים שריק


תמיד סברתי שמה שקרה בתחום ביקורות המזון בשנים האחרונות הוא קצת עוול למקצוע, אם אתה לא מגיע למסעדה על תקן כתב סמוי. הרי מה הטעם להגיע לאירוע טעימות מתוזמר מראש (ורובנו עושים זאת), כשהאמת מופיעה לנגד עיניך רק כשאתה מגיע למקום כאחד האדם. לא מזמן קראתי את "שום וספירים" של רות ריישול, מבקרת האוכל האגדית של ה"ניו יורק טיימס", שסיפרה על החיים הסודיים והתחפושות שנאלצה לעטות על עצמה כדי שאיש לא יזהה אותה. אני בספק אם זה קיים עדיין בעולם.

לא אכנס לכל הסאגה שקרתה לנו במהלך הארוחה, כי זה לא המקום המתאים. רק אומר שהבנתי דבר אחד במהלכה: דור ה־Y הזה (הבעלים, אנשי הצוות והמלצריות הם בני שכבת הגיל המדוברת) כנראה לא מאמין שנחמדות מנהלת את העולם, אלא יוצא מנקודת הנחה שהכל מגיע לו ושהוא מרכז הקיום האנושי. אין אנשים אחרים, אין דבר כזה שנקרא תודעת שירות, והמונח "הלקוח תמיד צודק" הוא משהו שהיה מתאים אולי כסלוגן של ציון ויהודה מהמכולת השכונתית שלנו בשנות ה־80 ולא בשלהי העשור השני של שנות האלפיים.

"זה מה שאנחנו מציעים, ועובדה שאנשים לא מפסיקים להגיע" - התפיסה הזאת מסבירה אולי את מה שקרה לעולם הדייטינג מרגע שהגיעו האפליקציות. יש אנשים שזה עובד להם, אבל מצאתי שאני לא מסוגלת לשאת את קונספט ה"ראש תקוע במסך והאצבע מחליקה ימינה או שמאלה". כן או לא, אדום ירוק, יפה, מכוער. ולא, אין לנו מקום בשולחן בפנים, כי מלא גם אם אתם רואים שריק.

יש דברים שנסתרים מהעין, ולא יעזור שתתלוננו, כי הם קובעים את חוקי המשחק מחדש. חיוך לא תקבלו פה, בקושי מבט. חינכו אותנו שבעולם הזה אסור להתנהל ברגש, או לצאת פראיירים.