איש העסקים אלי אלעזרא כינס בספר אוטוביוגרפי את סיפור הצלחתו המרשים: הוא נולד במרוקו למשפחה שהתיישבה בשכונת עולים באשקלון, והפך לבעלים של שלוש חברות גדולות - חברת הבנייה אפרידר, חברת הליסינג והסחר במכוניות אלבר וחברת הביטוח הכשרת היישוב.

אפשר לטעון שאלעזרא, בן 56, צעיר מכדי לסכם קריירה עסקית שתימשך קרוב לוודאי עוד שנים רבות. מקורביו אומרים שהוא נענה לבקשות לכתוב ספר כיוון שבחוגים רחבים הוא הפך למורה דרך עסקי, מדריך וחונך לצעירים המבקשים לקבל ממנו עצה והשראה בדרך ליזמות עסקית. אפשר להאמין בכך: אלעזרא הוא איש רעים נעים, שהחל את דרכו בפעילות ציבורית ובפוליטיקה המקומית של אשקלון, ורק בשנות ה־30 לחייו החליט לנצל את ההשכלה והניסיון שצבר כמנהל החברה לפיתוח אשקלון, ועבר לעולם העסקי.

ספרו כולל סיפורים, שחלקם לא נודעו עד כה, על התנהלותו העסקית ומערכות היחסים שלו עם בנקאים, קולגות, עובדים ורגולטורים. הספר מותח ביקורת, בוטה לעתים, על אנשי עסקים ידועים, ומנתח את כישלונו של משה כחלון בניסיון להוריד את מחירי הדירות. ייחודו של הספר בתובנות שרכש אלעזרא במהלך חייו הציבוריים והעסקיים. כמה מהן סותרות מוסכמות נפוצות בעולם העסקים.





1
הוא נכנס לעסקים רק בתחומי ישראל ונמנע מעסקים בחו"ל. הוא דחה הצעות להשקיע בחו"ל ופועל במקומות קרובים שהוא מכיר, כך שהוא יכול לטפל במהירות בבעיות שצצות.

2
הוא מצהיר על עצמו כמי ש"קונה ביוקר", אבל השכיל לנצל הזדמנויות לרכישת חברות הסובלות מניהול גרוע מידיהם של בעלים הלהוטים למכור: אפרידר הייתה חברה ממשלתית שנמכרה כמקובל במחיר מגוחך על סמך הערכת שווי חובבנית. אלבר נרכשה מאי.די.בי שהייתה לחוצה למכור לנוכח בעיית אשראי שהייתה לה והצורך להשלים עסקה למכירת אי.די.בי עצמה לנוחי דנקנר. הכשרת היישוב נמכרה בעקבות בעיות משפחתיות שאילצו את עופר נמרודי למכור אותה.

3
לא חשוב מה קונים, חשוב מה עושים לאחר העסקה, ובניסוחו של אלעזרא: אני לא קונה חברה, אני קונה תוכנית. את אפרידר הוא קנה תמורת 83 מיליון שקל עם חוב אדיר של 100 מיליון שקל. אלעזרא לקח הלוואה מהבנק, מכר 140 דירות שהיו במלאי החברה, ובתמורה החזיר תוך זמן קצר את חובות החברה וחלק ניכר מהאשראי שלקח.

את אלבר הפך מחברה שהתמחתה בעסקות ליסינג בהייטק לחברה שעיקר עיסוקה בסחר רכב משומש. הכשרה ביטוח עברה תחת ידיו שינוי ניהולי מקיף וניצלה היטב את הרפורמה שהעבירה חסכונות פנסיוניים לניהול חברות הביטוח.

4
שליטה מלאה: אלעזרא אינו מאמין בשליטה באמצעות רוב מניות החברה, ומחזיק לבדו ב־100% של המניות. "אני נושא ב־100% מהאחריות לחברה וזכאי ל־100% מהרווח", הוא אומר, בניגוד לרבים מחבריו אנשי העסקים, הממנפים את הונם העצמי כדי לשלוט בחברה ציבורית.

5
עדיף לגייס הון מהציבור. קולגות יעצו לאלעזרא ללוות כסף מהבנק ולא להנפיק איגרות חוב לציבור, מכיוון שזה קל ונוח יותר. אלעזרא טוען שלעתים קרובות עדיף ללוות כסף מהציבור. הוא מאמין עד היום שידידו איש העסקים מוטי זיסר כשל כיוון שהיה תלוי באשראי שקיבל בבנק הפועלים. לאחר שהתחלפה ההנהלה בבנק וסר חִנו של זיסר, דרשה ההנהלה החדשה מזיסר לפרוע את חובו, וגלגלה עליו את כדור השלג שהביא לקריסתו. זיסר שיתף פעולה עם אלעזרא ואפשר לו בכך את רכישת אפרידר, שבעקבותיה הפך אלעזרא מיזם בנייה קטן לבעל הון של מאות מיליוני שקלים.

6
אל תריב עם שוק ההון: במשבר הפיננסי העולמי שפרץ ב־2008 נקלע גם אלעזרא למצוקה: הוא נאלץ למחזר חוב של 65 מיליון שקל של הכשרה לבעלי איגרות חוב. הוא ניסה לפתור את הבעיה על ידי הזרמת הון מחברת אלבר שבשליטתו להכשרה. אבל בעלי החוב של אלבר התנגדו בטענה שהעסקה עלולה לפגוע בהם. בית המשפט שהתבקש להכריע במחלוקת פסק לטובת אלעזרא, אבל החליט לבטל את העסקה והגיע להסדר אחר, שבמסגרתו החליטו בעלי החוב לדחות מעט את ההסדר בתמורה לפיצוי כספי. הפרשה העניקה לאלעזרא מעמד של לווה מועדף בשוק והשתלמה לו היטב.

7
בני משפחה בעסקים? הולך מצוין. לאלעזרא משפחה ענפה, ורבים מבניה משובצים בתפקידים בכירים בחברות שבשליטתו, ובעיקר באפרידר. הבכיר בבני המשפחה הוא בן האח אורן אלעזרא, מנכ"ל אלבר. אילו היה אלעזרא הופך את החברות לציבוריות, היו הליכי המינוי בעייתיים ודורשים שורה של אישורים מיוחדים. אלעזרא כותב שבני המשפחה ממונים בזכות כישוריהם והתאמתם לתפקיד, אבל מודה שההתנהלות לא תמיד פשוטה: "אין פירוש הדבר שהכל מתנהל על מי מנוחות, ואין תחרות או מרירות, והמקרים האלה מעסיקים אותי לא מעט".

8
הוא לא אוהב לקוחות גדולים: לאחר שרכש את אלבר, גילה אלעזרא שנוח יותר לעבוד עם לקוחות קטנים שמוכנים לשלם יותר מאשר עם לקוחות גדולים שאפשר לסגור איתם עסקות ענק, אבל קשה לחלץ מהם רווחים: "לקוחות גדולים יכולים ליהנות מכוח מיקוח ויכולים להכתיב תנאים, ואילו לקוחות קטנים גמישים יותר". גם בחברת הביטוח הכשרה פעל אלעזרא להפסיק עבודה עם סוכנים גדולים, שנהנו לדעתו מעמדת כוח מוגזמת כלפי החברה.

לא בטבע שלנו

הקריסה המחודשת של מניית טבע הייתה חדשות ישנות: חברת הענק שצמחה בעשרות אחוזים מדי שנה איבדה את הבלעדיות על התרופה שפיתחה לטיפול במחלת הטרשת הנפוצה, קופקסון. בלעדיה טבע חוזרת להיות מה שהייתה לפני שני עשורים: חברה המייצרת תרופות גנריות, שאין עליהן פטנט, ושיעור הרווח עליהן נמוך יחסית. המחיר כבד: שווי החברה בבורסה צנח ב־75% ועמו גם כמה שברירי אחוזים מהחסכונות שלנו.

למה זה חשוב כל כך? אולי מפני שטבע אמורה לסיים עידן בכלכלת ישראל ולשנות כמה מוסכמות. לו הייתה טבע ממשיכה בצמיחה המהירה שלה ומכנסת מסביבה קונצנזוס של משקיעים ואנליסטים, היא הייתה בדרך להפוך ל"נוקיה הישראלית" - חברת ענק הנטועה במדינה קטנה, שמאות אלפי תושבים תלויים בה לפרנסתם, אם כמועסקים ישירים או כספקי שירותים ומוצרים נלווים. חברות כאלה צוברות כוח כלכלי ופוליטי עצום, ונוטות לעוות לטובתן את מערכות המיסוי והקצאת המשאבים של המדינה. במוקדם או במאוחר הן נקלעות לצרות, ואז הן מקפיצות את שיעורי האבטלה ומערערות את הביטחון הכלכלי והחברתי.

בעבר הלא רחוק שאלו רבים מדוע לא יהיו בישראל יותר חברות ענק כמו טבע. יש סיבות טובות לכך שאנחנו לא מצמיחים חברות כאלה, ונראה שמוטב בלעדיהן. בדוח השנתי שפרסמה בשבוע שעבר הרשות לחדשנות, שורטטה תוכנית להקים כאן יותר חברות טכנולוגיה "שלמות", העוסקות גם בייצור ושיווק, ולא רק בפיתוח. איש כבר לא מדבר על חברות של מיליארדי דולרים, בוודאי לא על טבע הבאה.