1
התגובה שלא תהיה
פת"ח וחמאס חתמו על הסכם פיוס "היסטורי" בקהיר. המצרים באופוריה, אנחנו קצת פחות. הם עוד עלולים להתאחד באמת, ומה נעשה אז? איך נוותר על התירוץ המופלא הזה של "אין פרטנר כי בכל מקרה הרצועה בידי חמאס"? מה פתאום הם מעיזים לשים קץ לסכסוך הדמים ולנסות לאחות את שני קרעיו של העם הפלסטיני?
זו אמורה להיות התגובה הפבלובית של ישראל אל מול קולות האיחוד הפלסטיני. עניינית, יכול להיות שהתגובה הזו צודקת. חמאס לא שינה את דרכיו וספק אם אי־פעם ישנה אותן. הוא דגל, דוגל וידגול בהשמדת ישראל כי זה הציווי הדתי שלו. אבל למרות הפיוס, אין אהבה גדולה בין פת"ח לחמאס, ואין פרגון כלשהו בין עזה לרמאללה. ספק אם המצב הזה ישתנה אי־פעם.
עוד בימי אוסלו העליזים, כשישראל הייתה פותחת את "המעבר הפתוח" לתקופות ניסיון, היו בכירי רמאללה נזעקים להתחנן שנסגור את המעבר תכף ומיד ונחזיר את העזתים לרצועתם. גורמי המודיעין מעריכים גם עכשיו שהפיוס לא יקרה ואם יקרה, לא יחזיק מים. פת"ח וחמאס עוד לא הגיעו לסוגיה הביטחונית, הם עוד לא דיברו על גדודי עז א־דין אל קסאם, הם עוד לא דיברו על כוונת חמאס לתת לאבו מאזן אחריות על המים, החשמל, הביוב והבריאות, ולהמשיך להחזיק בעוצמה הצבאית.
זה עוד לא אומר שאנחנו צריכים להיות אלה שמקלקלים את החגיגה. ראש ממשלה ישראלי שמעדיף להיות חכם, ולא צודק, היה מגיב על האירועים ככה: אנחנו מקדמים בברכה את הפיוס המסתמן בתוך העם הפלסטיני. אנחנו מקווים שהפלסטינים יפיקו ממנו תועלת ועידוד לקראת פיוס דומה עם שכניהם הישראלים. אנחנו מושיטים לרשות הפלסטינית המאוחדת יד לשלום וקוראים לחידוש המו"מ המדיני בינינו. כל עוד יוכרז פומבית כי הרשות החדשה, על כל מרכיביה, מכירה בישראל וזכותה להתקיים בגבולות בטוחים, מתחייבת להימנע מטרור ומכבדת את כל ההסכמים שנחתמו בין הצדדים עד עכשיו. תודה ושלום. ממתינים לכם בירושלים, תודה ולהתראות.
ספק אם נתניהו יגיב כך, וחבל. במהלך אחד הוא מעביר את נטל ההוכחה אל הצד השני, בלי לשלם מחיר כלשהו. הוא משנה את הטון הקבוע של אנטגוניזם וסרבנות, הוא נוטל את היוזמה, הוא מעביר את נטל ההוכחה מכתפיו אל כתפי הצד השני. אבל נתניהו לא יגיב כך, כי לא תהליך השלום הווירטואלי בראש מעייניו אלא יציבות הקואליציה והקטטה הבלתי נגמרת על ה"בייס" המיתולוגי. ביבי הוא פסימיסט מקצועי, רואה שחורות מתמיד והורס מסיבות ידוע. כשיש קרע בתוך העם הפלסטיני, זה לא מאפשר לקיים הידברות או תהליך שלום. כשהקרע מתאחה, כנ"ל.
2
חזקים בדיבורים
הטור הזה נכתב לפני הודעת נשיא ארה"ב דונלד טראמפ באשר לעתידו של הסכם הגרעין. מאז החתימה על ההסכם בין איראן למעצמות (ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה, צרפת וגרמניה) מודיע נשיא ארה"ב בכל רבעון לקונגרס האמריקאי אם האיראנים ממלאים את תנאיו. על פי פרסומים שונים, טראמפ עשוי להודיע השבוע הודעה דרמטית: לראשונה מאז החתימה על ההסכם מתכוון טראמפ להיעתר להפצרותיו של בנימין נתניהו ולהודיע שאיראן אינה עומדת בתנאי ההסכם, או שפועלת בניגוד לרוח ההסכם, "באופן שמסכן את הביטחון הלאומי של ארה"ב". אני מניח שהודעה כזו תגרור פרץ נלהב של תשואות מירושלים ותנוכס על ידי נתניהו לסוג של "ניצחון הרואי". האמת, כמובן, אחרת לגמרי.
שני שותפים אסטרטגיים בולטים היו לנתניהו בצאתו ל"משימת חייו" עם חזרתו לכס ראש הממשלה בשנת 2009. המשימה הייתה, כזכור, לעצור את איום הגרעין האיראני. השותפים היו, כזכור, שר הביטחון אהוד ברק והיועץ לביטחון לאומי עוזי ארד. את ברק ירש נתניהו מאולמרט, אבל השאירו בתפקיד בעיקר לאור העובדה שהיווה את המשענת הסמכותית הבלעדית שעליה נשען ביבי בכוונתו לתכנן, לבנות ולבצע מתקפה צבאית על איראן. ארד היה מי שניסח את האסטרטגיה, בנה את הטקטיקה וניסה לספק מטרייה אמריקאית ל"קרב חייו" של ביבי.
נתניהו הבטיח, בעשרות נאומים והצהרות, כי "אם העולם לא יבלום את פרויקט הגרעין האיראני, תיאלץ ישראל לעשות את זה בכוחות עצמה". הוא בזבז על בניית האופציה הצבאית כ־12 מיליארד שקל. בסופו של דבר התברר, שהעולם לא מסוגל לבלום את הגרעין האיראני בכוח ומעדיף ללכת להסכם בעייתי שנתניהו הגדיר כ"הסכם כניעה". אחר כך התברר שהבטחותיו והצהרותיו הלוחמניות של נתניהו היו חלולות. ישראל, בניגוד למה שהבטיח אין ספור פעמים, לא פעלה לבדה, לא תקפה באיראן, לא ניצלה את חלון ההזדמנויות הצר בטרם תיכנס איראן ל"מרחב החסינות". כשהגיעה שעת השי"ן, נתניהו השתפן.
עכשיו הוא קורא לנשיא טראמפ לבטל את ההסכם, או לתקן אותו. טראמפ יכול לבטל או לתקן את ההסכם בערך כמו שנתניהו יכול להפציץ את איראן. שניהם, טראמפ ונתניהו, חזקים בעיקר בדיבורים (אם כי אצל טראמפ אין לדעת אם ומתי יגיע גם מעשה מטורף). ארה"ב לא חתומה על ההסכם לבדה, ואין לה בדל של סיכוי לשכנע את השותפות האחרות לפרוש ממנו. במאמציו של נתניהו לשכנע את טראמפ לשרוף את המועדון, הוא מצא מולו את שני שותפי העבר שלו, עוזי ארד ואהוד ברק. הפעם פעלו השותפים לשעבר נגדו: ארד נסע עד וושינגטון כדי להפציר באמריקאים לא לגעת לרעה בהסכם, וברק, שהתראיין השבוע ל"ניו יורק טיימס", העביר מסר דומה.
השורה התחתונה של ברק וארד מזכירה מאוד את מה שאומרים גם בכירי מערכת הביטחון הישראלית המכהנים בפורומים סגורים: נכון, ההסכם בעייתי. נכון, יש בו חורים. נכון, עם סיומו עלולה איראן להיות במצב של פריצה אפשרית נוחה לפצצה. אבל אי אפשר לבטל אותו (כי ארה"ב לא חתומה עליו לבדה), אי אפשר לתקן אותו (מאותה סיבה), ביטולו החד־צדדי על ידי האמריקאים יגרום הרבה יותר נזק מאשר תועלת. איראן עלולה לפרוש מההסכם ולבצע את ההסתערות לעבר הגרעין כשהפעם יש לה גם תירוץ מצוין. במצב הדברים הנוכחי, כשההסכם הוא עובדה מוגמרת, צריך להכיר גם ביתרונותיו, בעובדה שהוא מייצר חלון של 10־15 שנים ללא איום גרעין איראני, ולפעול בהתאם.
מה פירוש לפעול בהתאם? להכין את הקרקע ולייצר תשתית ליום שאחרי ההסכם. ללכת על הסכם צד מפורט עם ארה"ב, שיגדיר את המעקב המשותף אחר פעילותה של איראן ואת תפריט הפעולות שיבוצעו אם אכן תפר את ההסכם בעתיד. לעגן מחדש את מחויבותה של ארה"ב למנוע מאיראן להתגרען בכל מחיר. לייסד ברית אזורית צבאית, בגיבוי ובשותפות אמריקאית, שתאחד את הגורמים הרבים והמדינות הרבות במזרח התיכון שחוששים מאיראן גרעינית. לייצר הבנות אסטרטגיות חשאיות עם ארה"ב בתחום הזה. והכי חשוב: לגייס את אמריקה, ואחריה גם את העולם, לשים את הפוקוס על פעילותה האחרת של איראן: פרויקט הטילים הבליסטיים ובעיקר המשך החתירה להפצת המהפכה באזור כולו, כולל החדירה לעיראק וסוריה והכוונות לבנות ראשי גשר אוויריים, ימיים ויבשתיים בשטחה של סוריה, כנגד ישראל.
במקום להתמקד ולהשקיע את כל יכולתו ומרצו (ויש לנתניהו יכולת אדירה ומרץ בלתי נדלה) בכיוון הזה, הוא מתעקש גם הפעם על משימה דון קישוטית חסרת סיכוי. עובדה היא שבכל הקשור להצרת צעדיה של איראן באזורנו, התוצאות שמשיג נתניהו כרגע חלשות, במקרה הטוב. ההסכם להסדרת המצב בסוריה ביום שאחרי מלחמת האזרחים לא התחשב בדרישותיה של ישראל. הרוסים לא מוכנים להרחיק את האיראנים מהאזור, והאמריקאים לא מוכנים להסתבך עם הרוסים על הרקע הזה.
מצד שני, מדיניותו של נתניהו בכל הקשור להגדרת קווים אדומים וביצורם נוחלת הצלחה טקטית ומנוהלת ביד רגישה.
נכון לרגע זה, ישראל מצליחה לתמרן במצב המסובך עד מאוד שנוצר על הגדר הצפונית שלה, בלי לשלם מחירים ובלי להצית את האזור. זה יכול להשתנות בכל רגע נתון, אבל צריך להדגיש שעד עכשיו, מרקיז, הכל בסדר. הפרסומים הזרים על הפצצות ישראליות בתחומי סוריה רודפים זה את זה. אז בטקטיקה זה מצליח. באסטרטגיה, לא כל כך.
3
על פי התהום
הגענו לחוליה החלשה: דונלד טראמפ. בתקופת התפוררותה המואצת של האימפריה העותמאנית קראו באירופה לטורקיה "האדם החולה על הבוספורוס". היום, אל מול הקולות והמראות המדהימים מהבית הלבן, כך קוראים מנהיגי העולם לדונלד טראמפ. חוץ מבנימין נתניהו, לא תמצאו היום בעולם מנהיג אחד שסבור שאין בעיה עם זוג הידיים השמאליות, הפה המברבר, היד המצייצת והבלורית המתנופפת של "מנהיג העולם החופשי".
אף אחד בוושינגטון לא תיאר לעצמו שתשעה חודשים לאחר כניסתו של המיליארדר הנרקיסיסט לבית הלבן הכאוס יהיה מחריד כל כך, אובדן העשתונות בולט כל כך והסכנה רבה כל כך. את הדברים האלה לא אומרים רק יריביו של טראמפ במחנה הדמוקרטי, וגם לא קומץ עיתונאים הנמנים עם תקשורת ה"פייק ניוז" השמאלנית (כך מכנה טראמפ את הטובים, האמינים והחשובים בכלי התקשורת העולמיים). הדברים האלה נאמרים, בשבועות האחרונים, על ידי עוזריו, מקורביו, בעלי בריתו ודורשי טובתו של הנשיא. אחד־אחד הם נשברים ומדווחים על המראות הקשים בחדר הסגלגל, על סיפון ה"אייר פורס 1" ובאחוזותיו של הנשיא, שנראה היום מטורלל מאי־פעם.
שר החוץ שלו רקס טילרסון כינה אותו "אהבל" (זה, לדעתי, התרגום הנאמן ביותר למילה האמריקאית moron). הסנאטור הרפובליקני בוב קורקר, מבעלי בריתו הבולטים של הנשיא, כינה אותו בשמות מעליבים יותר והודיע כי "יש סכנה ברורה ומיידית לכך שטראמפ עלול לדרדר את העולם למלחמת עולם שלישית". ראש הסגל הטרי בבית הלבן, הגנרל ג'ון קלי, נשאר רק מתוך תחושת אחריות, כדי למנוע מטראמפ ללחוץ על הכפתור הלא נכון ברגע של טירוף. אותו כנ"ל בדיוק נאמר לגבי ראש המועצה לביטחון לאומי הגנרל מקמסטר, ושר ההגנה מאתיס. התחושה היא של אובדן שליטה מוחלט. כאילו מישהו השתלט על ההגאים של המעצמה החזקה בתבל ומזגזג איתם בטירוף על פי התהום. מי שמנהל היום את העולם הוא, על פי האנשים הקרובים אליו ביותר, קומבינציה של ילד מופרע היפר־אקטיבי וקשיש דמנטי. עד כדי כך.
אף על פי שכלפי חוץ ממשלת נתניהו היא האוהדת הגדולה ביותר (וכמעט היחידה) של ממשל טראמפ בעולם, בתוך החדר התמונה מורכבת יותר. במערכת הביטחון עוקבים בפליאה ובדאגה רבה אחר האירועים, ובתוך זה ההתדרדרות המתמשכת ביכולתו של טראמפ לשלוט בסביבתו, במזגו ובטוויטרו, או לנהל מדיניות סדורה.
טירופו של האיש יכול להכיל הזדמנויות, אבל גם לא מעט סיכונים. בסוף, מי שיושב בתוך חבית אבק השריפה שיכולה להתלקח בכל רגע זה אנחנו, לא הוא. גם הימין והמתנחלים מתחילים להתפכח מהאשליות שטיפחו במהלך הקמפיין לנשיאות ובחודשים הראשונים אחריו, כשטראמפ הוכתר רשמית למשיח בן דוד ומה שנשאר לחפש זה חמור לבן. ככל שהזמן חולף, מתברר שהחמורים זה אנחנו.
סוגיית הבנייה ממחישה את העניין מצוין: זה התחיל בהצהרות של נפתלי בנט על "זמן סיפוח", מלמולים על סיפוח השטחים במקרה הטוב, או "מעלה אדומים תחילה" במקרה הפחות טוב. זה נמשך בפנטזיות על תנופת בנייה על כל גבעה ותחת כל עץ רענן. זה נגמר בימים אלה, כשיוסי דגן, הדמות הבולטת ביותר היום בזרם האקטיביסטי של תנועת ההתנחלות, מודה במבוכה שמעולם לא היה מצב כזה, שבו ישראל צריכה לבקש מארה"ב רשות על כל יתד או בלוק שמישהו מניח בתחומי יהודה ושומרון.
בטור קודם בעמודים הללו תואר ג'ייסון גרינבלט כמי שיושב עם יואב הורביץ, ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה, על כל בית בשטחים. התיאור הזה, מתברר, היה אנדרסטייטמנט. האמריקאים לא מאשרים הקמת אזורי תעשייה (בתקופת אובמה דווקא אישרו), בטענה כי הם לא ממוקמים באזור הגובל ביישובים (איך אפשר להקים אזור תעשייה על גדר של יישוב?). אין אישורים לסלילת עוד כבישים עוקפים, התקציב לאמצעי ביטחון בכבישים וביישובים לא קיים, והבנייה בעיקר וירטואלית.
אין צורך להתרשם מההצהרה הבומבסטית של תחילת השבוע על 3,800 יחידות דיור. מי שיודע לספור, ואנשים כמו זאב אלקין או דגן יודעים לספור מצוין, יודע שבסופו של דבר המספר האמיתי הוא כמה מאות. רוב יחידות הדיור שעליהן הוצהר השבוע או אושרו כבר בהליכים קודמים, או נבנו כבר וקיימות בשטח לפני שנים ועכשיו יעברו הכשרה בדיעבד. בתכלס, ההתיישבות ביו"ש ממשיכה להיות חנוקה בדיוק כפי שהייתה בשנותיו של אובמה. אולי טיפה פחות. עכשיו אפשר כבר להגיד כמעט בביטחון, שטראמפ הוא יותר ליצן ממשיח.
4
החשמונאי האחרון
אפרופו ימות המשיח, נתניהו חזר השבוע כמה אלפי שנים אחורנית, אל ימי החשמונאים. על פי פרסום (מדהים) ב"הארץ", במהלך חוג תנ"ך בביתו השווה ראש ממשלת ישראל את המדינה לממלכת החשמונאים, שהתקיימה רק 80 שנה. קיומנו אינו מובטח, אמר נתניהו, אעשה הכל כדי להגן על המדינה וכדי שנחצה את שנת ה־80 ונגיע ל־100.
נתניהו דיבר מהלב. זה ביבי האמיתי, ואמירותיו אלו מרטיטות לא מעט לבבות של ישראלים. הגויים צרים עלינו לכלותנו, ורק נתניהו יצילנו מידם. כך בנה ביבי את תדמיתו במשך שלושה עשורים: שומר ביטחון ישראל. חלק ניכר מהישראלים התמכרו לזה. מבחינתם, ההיסטוריה אכן התחילה ביום שבו בנימין נתניהו הופיע בשמיה של המדינה הציונית. לפניו, לא היה כלום.
לזכותו של נתניהו חובה לציין שהוא אכן מצטיין בזיהוי וראיית שחורות. הבעיה שלו היא שהוא בדרך כלל מפספס הזדמנויות. הלך הרוח של מנהיג ישראלי שמשימתו היא שבירת השיא של ממלכת החשמונאים וקיום רציף של 100 שנה לריבונות יהודית בישראל (כלומר עוד 30 שנה מעכשיו), אינו דבר של מה בכך. בסופו של דבר, מאחורי הפאסון המנהיגותי, הפוזה של חוזק ועוצמה והבריטון הסמכותי, נתניהו הוא אדם מפוחד. עלה נידף ברוח ההיסטורית המנשבת ומאיימת לטאטא אותנו מכאן. מישהו צריך להרגיע אותו.
עד שיירגע, אני במקומו הייתי מרגיע את עושי דברו, שיצאו השבוע במתקפה פרועה נגד המפכ"ל, רב ניצב רוני אלשיך. ראשית, אין כל היתכנות בהליכתו של אלשיך לפוליטיקה. יש חוק צינון שמנטרל אותו ארבע שנים מיום פרישתו מתפקיד המפכ"ל. כלומר, לפחות שש וחצי שנים מעכשיו. שנית, מהיכרות שטחית עם אלשיך, הטקטיקה הזו תשיג אצלו תוצאה הפוכה מהמתוכנן.