אורי סביר היה מנכ”ל משרד החוץ, אחד מאדריכלי אוסלו, ממקימי מרכז פרס לשלום. הוא גם אחד מכותבי הדעות במדור הזה. בן כספית ואני ראיינו אותו השבוע ב-103FM. דיברנו איתו על הכרזת ארצות הברית כי היא מתכוונת לפרוש מאונסק”ו, וההכרזה הישראלית מיד אחר כך כי היא מברכת את ארצות הברית וגם היא מתכוונת לפרוש מהארגון הזה. לא הופתעתי שאיש השמאל חשב שמדובר בטיפשות גמורה. הטיפשים, לדבריו, הם הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו.

למה? כי אונסק”ו הוא ארגון חשוב שעוזר בכל מיני מקומות בעולם לבנות בתי ספר למשל; לימוד קריאה וכתיבה, מדעים וטכנולוגיה בארצות מתפתחות, שימור אתרים ותרבויות הנמצאים בסכנת הכחדה. מטרות נאות וראויות. אבל מה לעשות שהדרך להגשמת המטרות הנעלות הללו עוברת דרך הגיהינום. גיהינום של סילוף ההיסטוריה שלנו והפיכת הארגון ה”תרבותי” הזה לנשק תעמולתי נגד ישראל. לא גם נגד ישראל, לא בעיקר נגד ישראל - אלא רק נגד ישראל.



“הארץ”, עיתון הדגל של השמאל הפוסט־ציוני והאנטי־ציוני בישראל, גם הסביר השבוע שתהא זו איוולת לעזוב את אונסק”ו, כי העובדה שהארגון הכריז על כמה אתרים בארץ כאתרי מורשת עולמיים - מגדילה את מספר התיירים כאן. טיעון מעניין הטעון הוכחה. לא שמעתי אפילו על סקר אחד שבדק אם מספר תיירי החוץ בבית שערים, למשל, גדל לאחר שהוכרז כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק”ו. וגם אם נרשם גידול כזה - האם נבע ממסע פרסום מוצלח, חבילות תיירות מפתות או הכרזת אונסק”ו? כש”העיתון לאנשים חושבים” מעלה טיעון כזה הוא מסתכן בכך שמישהו מהקוראים ישאל: מניין לכם?

מה הבעיה של השמאלנים האלה? אין להם שום רגש של כבוד לאומי, שורשיהם בארץ רדודים ותועלתניים וכל התייקרות קוטג’ עלולה לעקור אותם. נוכחותם כאן היא תוצאה של תאונת דרכים היסטורית, של הרדיפות בגולה, של השמדת יהודי אירופה, ולכן מקורות הזכות שלהם על הארץ הזאת הם הצהרת בלפור והחלטת כ”ט בנובמבר. לא התנ”ך, לא מערת המכפלה או קבר רחל, גם לא מה שקובע את זכותם של כל העמים בעולם על ארצם - שבעת מן העתים הצליחו לכבוש את מולדתם ולנצח את אויביהם. כל אלו אינם אומרים דבר לאנשי השמאל. ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל מעיקה עליהם כיוון שהיא מחייבת זיקה למולדת כולה. לא רק לגוש דן.

לכן שמחו רבים מהם כשאונסק”ו הכריז עלינו “כובשים” בירושלים ו”העניק” את מערת המכפלה ל”מורשת הערבית”. פלשתין היא “מדינה” חברה באונסק”ו אף שזה מנוגד לחוקת האו”ם. ובתוקף הכרה זאת הוכרזו כמה אתרים יהודיים מובהקים בארץ כאתרי מורשת “פלשתיניים”, למשל מערת המכפלה עם קברי אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה ולאה. על כל אחד מהצעדים העוינים הללו הייתה ישראל צריכה להגיב ביציאה מהארגון. אונסק”ו אפילו העז לגרש את ישראל מהארגון בשנת 1974 בגלל החפירות הארכיאולוגיות בכותל הדרומי. חשיפת ההיסטוריה היהודית של הבית השני הייתה לצנינים בעיני שונאי ישראל אלו. רק בגלל לחץ אמריקאי נאלץ הארגון לשוב ולקבל אותנו. וחבל שחזרנו. אבל השמאלנים אומרים שאונסק”ו עושה דברים טובים בעולם ותורם לתיירות בארץ.

אחד הספרים הנפלאים שקראתי בילדותי הוא “הלב” של ד’אמיציס - ספר פטריוטי איטלקי שנכתב אחרי מלחמת העצמאות של איטליה לפני יותר מ־150 שנה. אחד הסיפורים המופיעים בו הוא “הילד הפדובי אוהב ארצו”. מסופר על ילד עני שנמכר לעבדות כי להוריו לא היה כסף לגדלו. אחרי תלאות רבות הוא ברח והפליג באונייה לחזור לביתו. סיפורו מעורר את רחמי הנוסעים, הם תורמים לו ביד נדיבה, והוא שמח כי יוכל לשוב אל הוריו וכסף בידו. ואז נפנים הנוסעים לשיחותיהם ומתחילים להשמיץ ולקלל את איטליה: מלוכלכת, מושחתת, מלאה גנבים. הילד שומע ומשליך את השטרות והמטבעות שקיבל בפניהם. מאנשים המחרפים את ארצי - איני מקבל נדבות, קורא הילד.