"התקשרתי אליכם כבר לפני יותר משעה, ואם מישהו היה מנסה לרצוח אותי?", צעקתי לסלולרי. ברקע שמעתי קול נער, אחד מאלה שישבו בסוכה שנבנתה מול ביתי. בידו אחז מיקרופון ובעזרת מערכת קריוקי שר את "עוד יום יבוא ונשתה יחדיו לחיים". "אני בקושי שומעת אותך", השיבה היומנאית. "הזמנתי שוטרים", נזפתי, "השעה שתיים לפנות בוקר, ואני לא מצליחה לישון. את לא שומעת את הרעש?". "מצטערת", השוטרת השיבה, "זו משמרת קשה, יש לנו עשרות מקרים, אני מבטיחה לזרז את השוטרים אלייך".

ניתקתי את השיחה. עמדתי בביתי החשוך, לגופי פיג'מה, וקיללתי אותנו, את משלמי המסים. איך זה שאנחנו נותנים מכספנו לבדיחה הזו שנקראת מדינת ישראל? נעלתי נעלי בית וירדתי למטה, לסוכה. ישבה שם בין היתר נערה, ומולה עמד הנער המזמר. על השולחן נחו קערת פיצוחים ושתי פחיות של משקה אנרגיה.

הנערה הבחינה בי מיד. לנער לקח קצת זמן. הוא שר עוד שיר של זוהר, רומנטי יותר, ולא הסיט את מבטו מהנערה. נראה היה שהם המתינו שהסוכה תתרוקן ויוכלו לאהוב בשקט את אהבתם הראשונה.



"שלום", קיבלה אותי הנערה. הנער חדל משירתו וזרק את המיקרופון מידו, כאילו תפסתי אותו על חם. למרות זאת, דווקא אני זו שהרגשתי לא בנוח. אולי אני הולכת להרוס לשניים האלה חוויה בלתי נשכחת רק עבור שעות השינה שלי. "מצטערת", שיקרתי, "אבל יש לי תינוק קטן ואתם כל רגע מעירים אותו".

"מחילה, מחילה", ביקש הנער. "בואי, דבורה", הוא אמר לנערה, "גם ככה אני עובד עם אבא שלי מחר". הנערה קמה, חייכה אלי והחלה לאסוף את דבריה לקראת היציאה. חשבתי, אולי לא הייתי צריכה לשקר להם? אולי אחרי הכל הם, המפריעים, צדיקים יותר ממני, המתלוננת?

בחזרה לבית הבחנתי באורות ניידת המשטרה. שני הצעירים כבר נעלמו להם. מזל. אני התביישתי מהשוטרים. מה אומר להם? שירדתי ופתרתי בעצמי את הבעיה? החלטתי להיעלם גם אני. כשקיבלתי שיחה ממספר חסוי, סיננתי והלכתי לישון. מחר יום חדש.

***

בצוהרי המוחרת הסלולרי שוב צלצל. שוב מספר חסוי. הפעם עניתי. "גברת מוסרי?", נשמע קול גברי מהצד השני. "כן, מי זה?" שאלתי. "מדבר פקד רואי כהן ממרחב איילון. הבנתי שהזמנת אתמול משטרה".

שתקתי. הלב פעם בחוזקה. אולי עלו עלי שסיננתי? אולי יאשימו אותי בהטרדת שוטר לשווא בעת מילוי תפקידו? יש בכלל אשמה כזו? "כן", גמגמתי. "הסתדרתי לבד, לקח לכם זמן להגיע".

"אני מתנצל", אמר הפקד.

"אתה מה? למה שתתנצל?", הופתעתי.

"הייתה לנו אתמול משמרת עמוסה, יותר מ־113 קריאות תוך שעתיים", הקצין הסביר, "ערכנו תיעדוף, את מבינה?".

"תיעדוף? למה הכוונה", ביררתי.

"אני לא יכול להיכנס לפרטים", הוא אמר, "רק שהיו הרבה מקרים של אלימות, ותלונות על רעש טופלו רק בסוף. אנחנו באמת עושים הכל כדי לענות בזמן לכל קריאה". נימק.

הופתעתי. הרי תדמית המשטרה לא משהו. פתאום לקבל טלפון כזה? מה השתנה שלא ידעתי? "רואי", פניתי אליו בקול רך יותר. "תן לי בבקשה את מספר הטלפון של הדובר שלכם".

***

יום שישי, עשר בלילה, תחנת משטרת פיכמן בחולון. דרור הדובר מקבל את פני. "בואי, מרסל", הוא לוחץ את ידי, "התדריך כבר התחיל".

נכנסתי לתחנה באי־נוחות. באמצע שנות ה־90 אבי עמד לקבל דוח רק משום שעצר את המונית במקום אסור כי דרשתי טרופית. אני זוכרת איך בכיתי לשוטר, התחננתי שיוותר לאבא שלי. אבי והשוטר צחקו יחד, הוא באמת ויתר לו, אבל הפחד נשאר בי עד היום.

אנחנו בחדר הישיבות. 16 שוטרים יושבים סביב השולחן הארוך, לבושים מדים מגוהצים, מכשירי קשר ואקדחים לגופם. הם מביטים ברואי, הקצין משיחת הטלפון. הקצין מחייך כשהוא מבחין בי. "שבי, מרסל", הוא מבקש. אפשר להתחיל בתדריך.

אחרי שהוא מסביר שהגעתי כדי לכתוב כתבה, רואי פותח בדברים. התרעות רלוונטיות, עלייה במקרי אלימות בגלל תקופת החגים. הוא ממש מתחנן שכל נהגי הניידות ישמרו על נוהלי הבטיחות. אחד השוטרים, שיושב על ידי, מציג לחברו סרטון מצחיק - קוף שרוקד מתחת לשולחן. צחקתי קצת, בפנים. ואז רואי מבין מה קורה ומשיב את הסדר לחדר.

יוצאים אל הלילה. חיילת בשירות חובה יחד עם שוטר מוסלמי. דתי חובש כיפה סרוגה וחבר עמוס שרירים. שוטר ותיק, בעל כרס קטנה, ושוטרת בתחילת דרכה. ועוד צוותים, שוטרים בשכר ומתנדבים שיוצאים לכבישים ולרחובות של חולון ובת ים.

אני נכנסת לניידת שלי. רואי, רק בן 33, וכבר מנהל את כל הכוח הזה. הוא מבקש להסביר לי מי נגד מי, אבל מכשיר הקשר לא נותן לו מנוחה. "מצטער, מרסל", הוא אומר, "אנחנו חייבים לנסוע, יש משוגע שמפריע לתנועה".

דרור הדובר על ההגה. כמה דקות אחר כך אנחנו באחד הצמתים המרכזיים בחולון. נער ניצב שם ומבקש נדבה. הוא מבחין ברואי וזורח.
"למה אתה שוב עושה בעיות?", מתעניין הקצין.

"אני רעב", הוא משיב.

"לך למקום שלך, אל תפריע לתנועה".

אנחנו נוסעים לתחנה ואחרי רבע שעה שוב חוזרים לצומת. הפעם עם שקיות אוכל. "כל יום אנחנו מביאים לו", מגלה רואי.

"איפה המשפחה שלו?", שאלתי.

"הוא התנתק מהם. רצו אותו לחתונה ולאמונה חזקה, אז ברח". אני שותקת ומביטה בנער שאוכל במהירות את כל מה שנתנו לו.

עוברת חצי שעה ואנחנו עומדים בין בני זוג בבת ים. "הוא זרק עלי סכינים", היא בוכה. "היא בגדה בי", הוא צועק. אנחנו מבחינים בסכינים על הרצפה. הגבר נאזק ומעוכב לחקירה. בדרך הוא פורץ בבכי: "אני אוהב אותה, לא כיוונתי אליה את הסכינים, נשבע". אבל הוא מוכנס לתא מעצר, בהמתנה לחקירה.

הלילה עוד צעיר, אבל אני מתחילה להרגיש את העייפות. מתקדמת אל דרור ורואי שעסוק בכתיבת דוח אירוע, ועוד לפני שאני אומרת שהספיק לי ליום אחד, ורוצה לחזור הביתה, מתקבלת קריאה בקשר: "אישה מאיימת להתאבד בחוף הסלע בבת ים".

עשר דקות אחר כך שלושה שוטרים רצים על החוף, מחפשים את האישה. ואני אחריהם, בסנדלים. הם מאתרים אותה, חבוקה בזרועות בעלה. "סליחה", היא אומרת, "השלמנו בסוף, הכל בסדר".

***

בדרך חזרה לניידת, כשאני תשושה ומזיעה, אומר רואי ש"לא היה לי זמן להרדים את הילדים היום. כבר שבוע שלא הרדמתי אותם".

פתאום אני מרגישה שזה לא נכון לעזוב את השוטרים במשמרתם, אף על פי שלנוכחות שלי אין שום ערך. להפך, אני רק מעכבת אותם. אבל איך אישן והם לא?
קריאה נוספת בקשר. הפעם קריוקי שלא נפסק. האישה בוכה שכל הילדים שלה התעוררו ועוד כמה שעות היא צריכה לצאת ולנקות בתים. רואי מתעצבן, האירוע הזה כנראה נוגע בו. "אני הולך לרשום שם דוח", הוא קובע, ואנחנו מתחילים בנסיעה.

בדרך עוברים ליד הסוכה המרעישה מול ביתי. היא חשוכה וריקה. אני מנסה לנחש אם הסתיימה האהבה של שני הנערים. האם הם מצאו לעצמם פינת חמד אחרת?

הצ'קלקה שמדליק דרור מפסיקה את מחשבותי. קריאה אחרת נכנסת: חולה מבית החולים וולפסון מתפרע ליד תחנת המוניות, יש להגיע דחוף ולהרגיע אותו. "אחר כך נלך אל הרעש, קודם ניסע לוולפסון, אני מכיר אותו", אומר רואי.

מתגנבת בי תחושה שגם אני מכירה אותו, מכירה טוב. ידעתי. רואי ודרור ניגשים לאיש. זה הוא, שנישק אותי בימי ההולדת שלי והחזיק בכיסו את הכתבה הראשונה שעשו עלי. אני פורצת בבכי ומתחננת שלא יעצרו אותו. מקווה שהוא יתעורר וישוב לאיתנו לפני שיהיה מאוחר מדי.
המשך יבוא.