אז היינו חייבים לעלות לירושלים. אמו של חבר הלכה לעולמה, והבטחנו לו שנגיע בשישי. אבל בשישי כולם ירדו למחתרת, תוך כדי הדממה של הסלולרי, והנסיעה נדחתה ליום ראשון. בכל הסופ"ש אמרתי לכיפוש שאיני יכול לעשות כלום, כי אני בירושלים למוחרת. אפילו לא הורדתי את סנדי, כי הסברתי לה שאני טרוד מהמסע העתידי. בסביבות שתיים בצוהריים, היא התנמרה עלי.

"מה נסגר איתך? מה זה 'אני עולה לירושלים, אז שחררי אותי'? זה מרחק של 60 ק"מ, כבר ראיתי אותך נוהג 400 ק"מ בלי עצירה", אמרה.
את לא תביני, זה לא המרחק, זה היעד. אז באמ'שלך, כיפוש, שחררי. את הרי לא תביני. בשבת נפגשתי עם החברים. נו, מי בא איתי מחר? שאלתי.
רוברט אמר שהוא יצטרף, אבל זה מותנה במצב הפציעה של אביחי ידין וניר לקס, שעלולים להחמיץ את משחקה של הפועל ת"א בנשר. וזה מטריד אותו. זה לא זמן להתווכח איתו, כי הוא קרוע. מדובר במכביסט אוהד של הגרמנים בצהוב, אבל חבר קרוב של מוטי איווניר, מאמן האדומים מת"א, שהם בכלל מחלה של ממש. יש יאמרו מגיפה, והעדינים יצקצקו בלשונם ויאמרו: המעוז האחרון של מפא"י.

פולו, דור שמיני לרומנים, אמר: "אני אגיע", תוך כדי פנייה למלצרית, שהיא סטודנטית ערבייה: "צ'סה אודה חברה, אפשר מקיאטו קטן ותפוזים גדול?"
תגיד, למה אתה מקלל אותה, חלאה שכמוך. "מי מקלל, מפגרים שכמוכם? רק שאלתי מה נשמע ברומנית, מה קרה כבר אי אפשר להתבדח על הבוקר?"
אריק אמר שהיה שמייח להצטרף, אבל הוא נוסע למשחק של אתלטיקו־בארסה במדריד, אז שנמסור ד"ש. "אחרי ניחום אבלים, תלכו למחניודה, אני ממליץ", הוסיף.



נו, יופי שאתה ממליץ, אבל לנו אין את התל"ג והתמ"ג שיש לך. בני אמר שהוא עובד מצאת החמה עד צאת הנשמה (כרגיל); ועובד שאל: "רגע, מי מת?". בסדר, הבנאדם קצת סלואו, וטעטע שגדל איתו שומר שבת, אז אין מי שיתרגם לו את המציאות לזמן הנכון. אז רק אמרתי לו שלא חשוב, זה היה סתאאאאם. שעתיים אחרי כן הוא עוד שאל אותי מדי פעם, מה יש לנו לעשות בירושלים.

# # #

קבענו לצאת ב־11:00. ב־11:15 התקשרתי לפולו. איפה אתה, חלאה? "מיליון דולר, קוף, בדיוק חשבתי עליך, להתקשר אליך, חבל שלא חשבתי על המיליון. כבר אני יוצא אליך". כמה זה כבר? "יוצא תוך רבע שעה, אני אתקשר כשאצא". הוא הגיע ב־12:00. למזלו חיכיתי לו בקפה ובלסתי כריך, אז קיללתי אותו רק חמש דקות. תתקשר לרוברט, ביקשתי ממנו, שים על ספיקר שנשמע את האידיוט. "כן, אני מגיע, אם תחכו לי 20 דקות, אני בדרך מהרצליה". תגיד, טינף, לא קבענו ב־11:00? "אל תשאל, קוף. לא ישנתי כל הלילה, כאבו לי הברכיים. אז נסעתי לרופא פרטי שיזריק לי קורטיזון. אין לי חיים, בא לי למות".

מה קורטיזון, מה אתה כדורגלן? בוא נוריד אותך למים להידרותרפיה אצל יוסי סתומ־יאן, הוא מתקן אותך בשני טיפולים, גג שלושה, וגם עושה לך וואטסו, המצאה שלו לנטרל את הטראומה."לא אוהב מים, חמים או קרים, בבריכה, ולא רוצה שהוא ייגע בי. הכי גרוע שהרופא לא רצה לתת לי זריקה. הוא אמר שנמתין יומיים, ואם לא יעבור, אז מנתחים". פולו ואני נפלנו מצחוק, ולי גם נפל הכריך על הטרנינג. "ניתוח זה הכי טוב, רוברט", צהל פולו, "עד לסיבוב השני בליגה, אתה כבר תצלע עצמוני. במחשבה שנייה, כפרה הברכיים שלך על שחזור הרצועות בברך של ברק יצחקי, ותרומה של רצועה לגולסה (שחקני מכבי)".רוברט, אגב, תמיד עומד בזמנים, אז הוא הגיע כעבור 40 דקות.



# # #

נכנסנו לרכב, כיוונו נווטן והיידה לשטחים. איך שהשתלבתי בתנועה בכביש מס' 1, שניהם תלו את ידיהם על הידיות מעל הדלת. מה קרה לכם שאתם תלויים ככה? זו נסיעה ארוכה. "הכל בסדר", הם ענו במקהלה, "רק אם תרד במהירות ל־110 ותפסיק לעבור מנתיב לנתיב כאילו אתה רוכב על קטנוע, נרגיש יותר טוב ולא נקיא את הקפה".

אתם לא נורמליים, אני שומר 150 מ' מרחק מהרכב לפני, אז תרגיעו. זו לא אשמתי שהרבה נשים נוהגות היום, במקום להשתמש בתחבורה ציבורית.
"סע, אין בעיה", אמר רוברט, "אתה יכול רק לסגור את החלון, ולהפסיק לעשן? אני אודה לך מאוד". ופולו הרגיש צורך להוסיף תובנה: "סבא צ'לו היה אומר: תמיד תבקש, כי את ה'לא' כבר יש לך, אולי פתאום תשמע 'כן'".

תקשיבו, ותקשיב טוף, הגבתי, רק נהג חובב נועל חלונות, בכל מזג אוויר. איך אשמע מה קורה מסביב? זו בטיחות אקטיבית לנהוג עם חלון פתוח, האמן לי.
"טוב, אז תשתוק ואל תדבר. נמאסת עלי סופית", הכריז רוברט, "נורא כואבות לי הברכיים. אולי זה גידול, ואז אני נוסע לסניטס בשווייץ לגמור שם. אין לי כוח".

ניחמנו אותו שעם המזל שלו, זה בטח יהיה ניתוח כושל, כי איזה רופא צעיר שראינו ב"מתמחים" - שלא ישן 72 שעות בגלל התורנויות - יעשה על הברכיים שלו את הסטאז', וישגה, כי רק כך לומדים. ואז הוא יגמור על עגלה עם שמיכת צמר משובצת על הברכיים וזונדה, מלווה באיזו פיליפינה, שתקנח את אפו הדולף.

"זה יהיה מבחן החברות שלכם איתי", הוא הגיב. "אני מצפה מכם לדחוף את כיסא הגלגלים מול אוטובוס נוסע". בסדר, בסדר, חתיכת סמרטוט. רק תשתוק כבר. הגענו לגינות סחרוב, ופולו התחיל להתגרד. "נשבע לכם שהעיר הזו עושה לי רע", אמר, "כל הבניינים האלו עם האבן המיוחדת שלהם, זה לא בשבילי. אני מרגיש לא טוב". כן, גם אני לא אוהב לבוא לכאן, אבל חייבים. "תודה לאל", הוא הגיב. "חשבתי שזה רק אני. תגיד, קוף, איפה שלומי יושב?"
זה בקטמון ו', ליד טדי.

"אני לא מאמין. איך עשית לי את זה? לא הייתי בסביבה הזו מאז גמר הגביע, שהפסדנו לבני יהודה. יואו, איזו טעות, איזו טעות. והערב אנחנו משחקים שוב נגד בני יהודה. איך לא אמרת לי?" רד ממני במיידי, אנחנו רק עוברים ליד, אז אל תביט לכיוון. "תגיד, אני יכול לעשן? אני מרגיש רע". לא, אתה לא יכול, רק אני יכול. הסיגריות הכסוסות שלך משפיעות רע על הנהג, ואם אסכים אז אני שותף לעבירה."בסדר, בסדר", נכנע פולו, "אין עבירת תנועה שלא ביצעת עד עכשיו, אבל העיקר שאתה קורא לי נרקומן".

רוברט, תגיד, אם צריך להחזיר את ירושלים, אתה בעד להחזיר רק את המזרחית, או גם את החלק של היאהוד? "אל תכעסו עלי, אבל אני בעד להחזיר את כל השטח מאזור מזרחה", הודה רוברט, "אני מזכיר לכם שגם אזור הייתה יישוב פלסטיני. ובאמת אין לי מה לעשות באזור הזה. הם לא משחקים בשתי הליגות העליונות, ואני לא חש שהאזור הזה נחוץ לי". אבל בליגה של מוטי יש את רישון ובני לוד, איך תגיע למשחקים? "מאוד פשוט, אמתין בנימוס בתור בביקורת גבולות, כפי שאני נוהג באירופה, או מארה"ב לקנדה וחזרה. אני לא דורש הנחות, אם צריך אז צריך".

# # #

הגענו ליעד. רוברט יצא מהרכב ומתח איברים. "אוי ואבוי, אלוהים אדירים. זה הכל פחונים כאן". פולו התפוצץ מצחוק, ואמר שמדובר בנדל"ן משובח, פוטנציאל לפינוי־בינוי. "דבר איתי אחרי הפינוי, אז אבחן את כדאיות ההשקעה", סיכם הקנדי את הסוגיה."קוף, לא להתנחל כאן, אני מזהיר אותך. 20 דקות היינו כאן. האוויר פה דליל, וזה לא בריא לי", הזכיר פולו לפני שנכנסנו.

שלומי קיבל אותנו בחום, ושמח שבאנו. הוא שאל למה רוברט נראה עגום, אז הסברתי לו שהוא בחרדות בגלל המשחק בנשר, כי לקס וידין פצועים.
"אהה, הבנתי. מי אלה בכלל? מה יהיה איתו?" אל תדאג, ביקשתי מכיפוש הצדקת שתדליק בשבילם נר ותתפלל בדבקות ובכוונה גדולה שיחלימו במהרה. מה לא נעשה בשביל חבר? שלומי אומנם גר בתל אביב כבר 30 שנה, אבל נשאר אוהד בית"ר ירושלים. בניגוד לשניים שהם אוהדי מכבי (וכמובן כמו כולנו חבר של איווניר), הוא אוהד מרחוק. לא מתרגש מהפסדים. רוברט ניסה להסביר לו עד כמה חשוב המשחק בנשר, אחרי ההפסד במחזור הקודם לנצרת. לפחות זה הפיג לו קצת את העצבות, הדאגה הכנה למועדון "המחלה".

פולו, שישב ממול, לא חדל להצביע על השעון. ראיתי, אבל הקשיתי: מה אתה רוצה? אני לא מבין בשפת הסימנים. "כלום, קוף, באמת שום דבר. רק שתישרף הלוואי". סיכמנו שהולכים, שלומי ליווה אותנו למטה, וסקר את האזור. מתברר שאף אחד בשכונה לא מעוניין בפינוי־בינוי, כי הג'מעה מסביב סיפחה שטחים כמו בימי חומה ומגדל. אנשים בנו לעצמם בוסתנים מדהימים, עם חצרות של יותר מדונם, אף על פי שבטאבו הדירות רשומות על 60 מ"ר או פחות. אז בשביל מה הם צריכים פינוי־בינוי או תמ"א 38, אם יש להם כאלה נחלות מדהימות? אני בעדם, ובמקומם הייתי מספח עוד שלושה דונם. ופולו סיכם את הסוגיה, בעוד אמירה של אביו, סבא צ'לו: "שלומק'ה, בשביל מה להחליף? תוסיף".

# # #

ברוב של אחד (אני) נגד שניים, הוחלט ללכת לאכול ב"שמולה", אם כי שני התיירים דרשו לחזור לתל אביב. "אני בכלל באתי איתכם", טען רוברט, "כי חשבתי שניסע גם להר הבית, ואחרי זה לבלפור, לזרוק אבנים על הבית של ביבי. בושה שהוא לא נותן לנו לעלות להר, אף פעם לא הייתי. פשוט בושה".
בדרך ביקשתי מהם לכרוע מתחת לקו החלון, מחשש של בקת"ב, או סתם אבן שישליכו עלינו. "למה אתה עושה לנו את זה, קוף? ובכלל אין כאן ערבים", אמר פולו.

אל"ף, אי אפשר לדעת כאן מי הוא מי, הרי אנחנו בני דודים. ירושלים היא כמו בוקרשט, קשה להבדיל; בי"ת, אני לא פוחד מהערבים, אני חושש מהחרדים יותר. הנה אנחנו נכנסים עכשיו למעוזים של הרב אוירבך, אתה יודע שהם משליכים אבנים גם על שוטרים? לא רק שהם עורקים משירות צבאי, הם גם לא מוכנים ללכת לקחת את הפטור משירות. הבנת?

"טוב, תירגע. תרד ל־70, עשה לפולו טובה. הסמטאות כאן צרות, ואתה דוהר". מאחור שמענו את רוברט מדבר לעצמו. "לא טוב לי, באמת שלא טוב לי", מלמל. הגענו לאגריפס, והרומני שאל אם אנחנו רוצים שיגנוב בשבילנו כמה מחזיקי מפתחות, שתהיה לנו מזכרת מהטיול. למה לגנוב? תקנה, לא יותר קל?
"קוף, עוד לא למדת? הרבה יותר קל לבקש סליחה בסוף, מאשר רשות בהתחלה. ככה זה אצל רומנים".

שמולה יצא אלינו מהמטבח, שאל מי אלו שאיתי, והתעניין מה אני חושב על המשחק של בית"ר נגד נתניה, שיהיה למוחרת. את התשובה, איקס עם יתרון לאורחים, הוא לא אהב. רוברט אמר שהוא בכלל לא רעב, אבל כאשר הגיעו המוסקה, הקציצות, ה"אורזשועית", הממולאים והקובה חמוסטה, הוא אכל יפה. כל שעה הוא התקשר לאיווניר, כדי לברר אם חלה הטבה במצבם של הפצועים בקבוצה. לפי התגובות שלו: "אמממ" ו"אההה", הסקנו שחלה החמרה. אבל כאמור העדכון לא פגע לו בתיאבון.

פולו כעס. "עם כל ההבנה למצב של מוטי, יש למכבי משחק הערב. תן לי לעבור אותו עם ניצחון, ואני מבקש מטלי שתדליק מדורה אינדיאנית, שהם יחלימו החולירות האלה. לא כמו הקוף שהבטיח לך נר של כיפוש. אתה פוגע לי במצב הרוח". מבעד לחלון נראו אנשים רצים מהר. "יש פיגוע, קוף", נדרך רוברט, "בוא נעוף מפה מהר". שמולה יצא שוב עם הסינר מהמטבח. "תירגעו, כולה אנשים רצים כדי לא לפספס את האוטובוס. מה יש להם אלה, קוף? עצבנים החברים שלך". אל תיקח את זה אישית, הם רגילים לרמת אביב. דשא, פסטורליה, אין פיגועים. ורוברט גם אמר לו שזה ממש לא פחד מטרור: "אם הם גומרים אותי, אין לי בעיה. אבל תאר לך שהם רק מפרקים לי את הרגליים? ואני צריך לשכב במיטה חצי שנה? זה אסון, אתה מבין? אסון".

# # #

יצאנו הביתה, וטלפנתי לכיפוש לארגן את התפילה שלה להצלחת המחלה. ציינתי שפולו ורוברט באוטו, אז שתדבר נקי ולא תסנג'ר אותי לידם, כדי שיחשבו שאני עדיין גבר. אבל היא לא שמעה טוב, והיה לה טון דיבור כמו של מ"פ אגף ג' בכלא 6. "כל היום אתה מטייל, מה יהיה? אתה מספיק להוציא את גיא מהגן? אל תאחר. קבעתי לך תור לווטרינר, לניתוח העיקור של סנדי". אני לא הולך לניתוחים, כיפוש. לכי את, דם זה לא בשבילי. "מאמי, אל תתווכח איתי. אתה הולך בעשר בבוקר, מוסר את הכלבה. אני מטפלת בכל, ואתה עוזב".נפנפתי אותה מהר.

פולו שאל: "תגיד, ככה היא מדברת אליך תמיד? זו הילדה המתוקה שהכרנו לפני חמש שנים? אוי, אתה שפסלה. עשתה ממך סמרטוט רצפה. טוב שנשארו לפחות זיכרונות מהתקופה שמישהו ספר אותך". רוברט התנגד לתגובה שלו. "היא צדקת! אני ממליץ עליה להדלקת משואה, רק על זה שהיא סובלת אותו בכלל. איך אנחנו יודעים שהוא משקר תמיד? השפתיים שלו זזות. והיא מצליחה איכשהו לנהל אותו, אז אל תשגע אותו, פולו".

# # #

הגענו לנתיב המהיר לתל אביב. חתכתי מיד, והם שאלו למה. כי איני אוהב מכוניות, אני אוהב לנהוג בכביש לבד. "אתה לא אוהב מכוניות בכביש, לא אוהב אנשים על המדרכה. מה אתה כן אוהב?" עוד לא החלטתי, אבל אתכם בטח שלא. יאללה, הגענו, תזדכו על ציוד, תם הטקס. מיהרתי להוריד את סנדי, שזינקה עלי בליקוקים ונשיכות שמחה. כן, היא באמת אוהבת אותי. הלכנו להוציא את גיא מהגן. הילד, שבגללו בכלל סנדי אצלנו, לא ספר אותה על אף שהיא ביקשה ממנו צומי.

"אבא, מה אתה קונה לי הפתעה במכולת?" לא עכשיו, גיאצ'ו, אמא תקנה לך אחר כך. "לא, אבא. אני רוצה שאתה תקנה לי. לאמא אף פעם אין כסף, ולך נותנים במכולת בלי כסף". זה לא נכון, אמא משלמת אחר כך. בוא כבר, אני ממהר. "אני לא בא, אם אתה לא קונה לי. וגם אני בא איתך למכולת, לא מחכה לך באוטו". לא. אני אלך להביא לך, אתה תחכה לי באוטו, ואל תיגע בכלום. הבנת? "טוב, אבא. אני רוצה תה קר וגם 'קליק', אל תשכח".
הבאתי את הסחורה, והוא ביקש לדבר עם אמו בטלפון, כדי לדווח לה על הרכישה. "מאמי, בשביל מה ה'קליק' הזה? למה זה טוב?", היא שאלה.
הוא רצה, כיפוש, מה רצית שאעשה? "שתלמד להגיד לו 'לא'. אתה פשוט חלש, והוא מזהה את זה, ועושה איתך מה שהוא רוצה. איתי הוא אפילו לא מנסה". ניתקתי. היא התקשרה לשאול מדוע נותקה השיחה. "כי אני חלש, כיפוש. פשוט חלש".

tguvot@maariv.co.il