לפריז הגענו בשביל הילדה. כבר לפני חודשים רבים ניצלנו את אחת משעות הקבלה שלה כדי להתעניין: "נכון שאת רוצה לנסוע ליורודיסני לכבוד בת המצווה שלך?". "לא, אני רוצה מסיבה גדולה", השיבה. מובן שביטלנו את האפשרות הזאת בבוז: עם כל הכבוד, ילדה בת 12 לא יכולה להחליט על דברים שכאלה בעצמה. וכך מצאנו את עצמנו בפריז, או ליתר דיוק ביורודיסני.

וולט דיסני היה גאון, יש להודות. אומנם טוענים שהיה איש קשה ואף אומרים שלא חיבב יהודים, אבל אני מצטער, קשה לי לא להעריץ את מי שניחן במעוף להמציא את מיקי מאוס, דונלד דאק ומקומות שבהם קהל שבוי נאלץ לשלם 5 יורו לבקבוק מים מינרליים.

זהו לי הביקור השלישי בפארק. הייתי כאן בסמוך לפתיחה עם הגברת, כשזו עוד נשאה את בתנו הבכורה בבטנה. הייתי כאן שוב לפני כמעט 15 שנים עם ההיא שהייתה בבטן, ורק ילד הסנדוויץ', כדרכם של כאלה, קופח ונלקח על ידי אביו ליותר משחקי כדורגל מאשר אל הלונה פארק המפורסם ביבשת.



היה כיף, אבל לא כיף ילדותי כמו שאחז בי כשביקרתי כאן לראשונה, אלא כיף מפוכח של מי שרואה בעיקר את הגאונות השיווקית ואת הנשמה מפלסטיק שיש למקום הזה: מאפו הארוך של פינוקיו ועד לבנדנה של ג'ק ספארו משודדי הקאריביים.

עיר יפה עם אופי מחורבן

רק שזה עוד היה החלק הטוב, כי מקץ יומיים הגענו לפריז עצמה ונזכרתי מדוע אני מנהל מערכת יחסים, שביום טוב אפשר לכנות אותה "מורכבת", עם עיר האורות. מכירים את זה שאתם פוגשים את היפהפייה מהתיכון ומגלים בכאב מהול בשמחה לאיד שהיא לא נשארה כשהייתה? אז זהו, שלא כך המצב עם פריז: יופיה של העיר נותר כפי שהיה, אבל כמוהו גם אופיה המחורבן, שמתבטא בחוסר הרצון שלה לגרום לך להרגיש בבית. מדברים הרבה על מחסום השפה כאחראי לניכור, אבל לטעמי הרבה יותר מהשפה המדוברת, מעכירה את האווירה שפת הגוף: הם פשוט משדרים לך כל העת שאתה מפריע להם בעצם קיומך.

דווקא החשש שעליו מדברים כולם לא היה (או לפחות לא נראה): אומנם מגזין "ל'אקספרס" הקדיש את עמוד השער שלו לאנטישמיות הגואה בצורת מגן דוד בצבעי הטריקולור כשהוא מתפרק לגורמים, אבל המקום היחיד שבו ראינו מפגש בין יהודים לבין מוסלמים היה דווקא כשחלפנו על פניה של מסעדה שכיתוב בעברית מכריז על כשרותה, וראינו שחלק ניכר מהסועדים בה הם ערבים (ה"חלאל", הכשרות המוסלמית, דומה לכשרות היהודית בהיבט של ההימנעות מבשר חזיר). אני מודה שכמי שנוטה להאשים כל אמונה דתית באחריות לרוב צרות האנושות, נכלמתי לרגע. אומנם הכשרות לא מדברת אלי, אבל לטעמי אנשים שחולקים צלחת יכולים לחלוק כל דבר אחר בעולם.

אבל נישאר בקטע האתני. הרעה החולה הגדולה ביותר בתיירות העולמית (אלא אם אתם מתפרנסים מתיירות) ליעדים שנחשבו פעם "קלאסיים", היא עלייתו של המעמד הבינוני בארצות כמו הודו וסין. בביקורי האחרון בעיר (2003) השכמתי עם בתי הגדולה, אז בת 8, אל הלובר: היינו הראשונים בתור לכרטיסים וכעבור חמש דקות נוספות חלפנו ביעף על פני "ונוס ממילו" בדרכנו למונה ליזה, שמולה עמדנו כמעט לבדנו.

רק שמאז הצמיחו 2.7 מיליארד הודים וסינים מקרבם מעמד שיכול להרשות לעצמו לטייל מחוץ לארצו. אין יותר "מחוץ לעונה" ביעדים פופולריים, יש למעלה ממיליארד סינים, וכולם רוצים תמונה עם המונה ליזה. ולמי שמצקצקים בלשונם נוכח מה שנראה כמניפסט אדום צוואר, אבהיר שמה שצורם לי הוא הכמויות. נו, טוב, וגם העובדה שהם בהכללה לא מטיילים כבודדים אלא בקבוצות גדולות, מה שרק מגביר את המהומה.

מה שכן, טוב שההמולה הבריחה אותנו מוקדם מהמוזיאון המפורסם בעולם. לפתע הוא נראה לי לא יותר טוב מדיסני, אולי אפילו רע יותר: דיסני הרי בדה את גיבוריו המאוירים ממוחו הקודח, ואילו כאן מדובר בתערוכה הגדולה ביותר בעולם של רכוש גנוב. כן, אני יודע שפה המציאו את ההשכלה, את חופש הביטוי ואת חירויות הפרט, אבל הם עשו זאת תוך כדי ביזה בלתי פוסקת שאפשרה להם לעסוק פחות בקיום ויותר במשמעויותיו. מ"אני אוכל משמע אני קיים" ל"אני חושב משמע אני קיים", משפט מקסים שיכול לצאת רק מפיו של איש שבע.

לראשונה זה זמן רב עליתי על הטיסה בחזרה ארצה כמעט בהקלה, מניח שגם הפעם יחלפו לפחות עוד 15 שנים עד שאבקר שוב בפריז ויודע שגם אז היא תהיה יפה כשהייתה. יפה ובלתי נסבלת כפי שרק פריז יכולה להיות.