זוכרים את חיים ברזל, יו"ר בני יהודה, האיש שאחרי עימות בין אוהדי הקבוצה לשוטרים צעק: "לא ייתכן שהמשטרה תיקח את החוק לידיים"? הזכרתי את המשפט הזה לשוטרים בניידת בלילה שעליו כתבתי במדור הקודם, כשליוויתי את עבודתם. פקד רואי כהן ודרור הדובר צחקו צחוק גדול. כשנרגעו, אחרי שכבר הגענו אל היעד, סמוך לבית החולים וולפסון, רואי שאל אותי אם ארצה לרדת מהניידת, כי הולכים לטפל באדם לא צפוי.

כמה דקות לפני כן סדרן המוניות של תחנת וולפסון דיווח למשטרה בפעם המי יודע כמה על איש שמן, גבוה, כבן 60, הלובש מדי בית חולים ולרגליו תחבושות. הוא זורק דברי מאכל ומשקאות על נהגי המוניות הממתינים בתחנה לנסיעות. הסדרן ביקש ממנו לעזוב את המקום, ואז הוא תקף גם אותו ואמר: "רוצים שאעזוב? תקנו לי סיגריות". נהגי המוניות סירבו והאיש, בתגובה, לקח כיסא פלסטיק לבן, התיישב ממש ליד התחנה והחל לשיר. "לא רציתי להטריח אתכם", אמר הסדרן לשוטרים, "אבל הוא לא מניח לנו".

כשהסדרן הצביע על האדם שגורם לכל הבלגן, השפלתי מבטי. לבי הלם בחוזקה ודמעה החלה לזלוג. לאורך כל הנסיעה חשבתי שאני יודעת מי האיש שמציק לנהגי המוניות. כבר מתוך הניידת, כשראיתי אותו מרחוק יושב ושר שיר ישן באנגלית לא ברורה - התפרקתי בלי להשמיע קול.



היה זה חברו הטוב של אבי. למרות עשור שמפריד ביניהם, הם היו תמיד יד אחת, הגנו זה על זה והזמינו זה את זה בחגים, אף על פי שהתווכחו על אהבות ששניהם חפצו בהן. בעיקר הם דמו זה לזה. מאוד. מה שגרם לילדי השכונה לשאול אם הם אחים ולבקש תעודת זהות כדי לבדוק אם יש או אין ביניהם קשר.

כבר שנים שהאיש לא שוחח עם אבי. מאז שאם ילדיו עזבה אותו לטובת בחור צעיר ומוצלח. הוא התרחק מסביבתו, בילה שעות מול המסך, עישן בשרשרת, שר בקולי קולות והטריד את מנוחת השכנים. בסוף נדרש להשגחה. אבי הגיע לבקרו כמה פעמים, הביא עמו אוכל, אבל האיש גירש אותו, כאילו היה אדם זר.
אחרי כמה חודשים נתקלתי בו במקרה. זכרתי כי אבי אמר שהוא זורק דברים על כל מי שפוגש אותו, אז תפסתי ממנו מרחק. "מרסל", הוא קרא בשמי ורץ אלי. "מה שלומך? מה שלום אבא שלך?". הוא שלף מכיסו נייר עיתון מצהיב - הכתבה הראשונה שעשו עלי, באחד העיתונים המובילים. "למה אתה שומר את זה?", שאלתי אותו. "מה זה למה? פעם אחת הפסדתי יום הולדת שלך? את כמו הבת שלי", הוא השיב, נשק למצחי, הסתובב והלך.

***

רואי מעיר אותי ממחשבותי ושואל שוב: "את יורדת איתנו, מרסל?". אני מתלבטת אם לספר או לא - ומחליטה שכן. אבל עדיין תחילה אני רוצה לראות איך ינהגו בו. "ארד איתכם", אני אומרת. רואי מתקדם לעברי וממליץ: "עדיף שלא יראה אותך, הוא לא צפוי. תישארי מאחור, אל תפחדי. הוא מוכר לנו, נתייחס אליו טוב".

"רגע, רואי", אני עוצרת אותו. כצפוי, שום סוד לא נשאר אצלי יותר מכמה שניות. "אני מכירה אותו, הוא קרוב משפחה שלי", אני משדרגת את מעמדו של החבר.

באותו זמן האיש כבר היה מוקף בנהגי מוניות. "למה אתה ממשיך לעשות בלגן?", רואי שאל אותו. "ביקשתי ממך לא להתקרב אליהם". האיש קם בקושי מהכיסא. רגליו החבושות היו נפוחות, אדומות ומשופשפות. "אדוני השוטר", הוא התנצל, "אני רק רוצה סיגריות".

אני שולחת יד אל התיק, מוציאה שטר ומבקשת מדרור הדובר להעביר את הכסף לרואי, שירכוש לאדם סיגריות ונסיים את האירוע. דקות אחר כך רואי ניגש אלי, מחזיק בשקית. היא הייתה מלאה בקופסאות סיגריות. "כבר הביאו לו, מרסל, הוא סתם יושב פה, אין לו שום סיבה", רואי אומר ומשיב לי את הכסף.
אני רוצה ללכת אל האיש, לחבק אותו, להגיד לו שאבא שלי וחבריו מתגעגעים אליו, שאולי ילך לישון בביתו של אבי הלילה, יש שם עוד חדר ריק, אבל בכל פעם שאני מתקרבת, האדמה מדביקה אותי אליה ומשתקת את רגלי. מראה נהגי המוניות המקיפים אותו, והשוטרים העומדים סביבו, שובר את לבי. כל שאני רוצה הוא ללכת משם אל הקריאה הבאה או אל ביתי, להניח ראש על הכר ולשכוח מהעולם הזה.

רואי מבקש מהאיש להתפנות ומזיז את הכיסא שלו מהתחנה. מזהיר אותו שיחזור לפה תוך חצי שעה ושהוא מצפה ממנו לראות אותו במוסד שדואג לו.
בדרך משם דרור אומר לי שהאיש ציין את שמי. "הוא ידע שאת פה". לבי נשבר.

***

אנחנו מחנים את הניידת בקרבת אחד מבנייני הרכבת בבת ים. "היא מיד תרד", רואי אומר לדרור, ואני מתביישת לשאול מה אנחנו עושים פה. והנה מתייצבת בחורה צעירה, בוכה. "מצטערת שלא באתי להגיש תלונה", היא מתנשפת. "הוא מחפש אותי בכל מקום, אני מפחדת".

רואי ודרור יוצאים מהניידת, אני אחריהם. "את חייבת להגיש תלונה, אנחנו צריכים לעצור אותו, אסור לו לאיים עלייך כך, זה עלול להסתיים לא טוב", רואי הקשוח מסביר לה וקולו הופך רך.

"אני מתביישת להגיד לכם", משפילה הצעירה את מבטה. "מה, כסף?", שואל דרור וכאילו קורא את מחשבותיה. הבחורה שוב פורצת בבכי: "כן, נתתי לאמא שלי הכל היום, אין לי אפילו למונית כדי להגיע לתחנה".

"בואי עכשיו", פוסק רואי.

"לא אתלבש?", שואלת הבחורה בפיג'מה.

"אין זמן, יש המון עבודה".

בדרך לתחנת המשטרה אני יושבת ליד הנערה–אישה המפוחדת. מדי פעם היא פותחת את הסלולרי, מציצה ברעד בהודעות של המחזר האובססיבי שלה.
הנערה מגישה תלונה אצל החוקרת בזמן שדרור מציג לי את תא המעוכבים. אלה הממתינים להחלטה אם יבלו את הלילה באבו כביר או ישובו אל ביתם תחת אזהרה. אחד מהם, בעל שיניים שבורות, מחייך אלי. אני מחייכת בחזרה. "הוא נהג בשכרות והתנגש במכונית של זוג מבוגרים. בנס הם לא נפגעו", אומר לי רואי.

אני תוהה מאיפה השוטרים מגייסים את הכוחות להתמודד עם כל פגעי החברה, בזמן שנער שיכור צועק מחוץ לתחנה: "מלשינים, חבורת זבלים. כולכם מנאייק". ציפיתי שמישהו ישתיק אותו, אולי יעצור - יש סעיף כזה: העלבת עובד ציבור - אבל רואי וחבריו בדיוק מכינים לעצמם סנדוויץ' שוקולד. "הנער? אין מה להתייחס אליו, הוא בסך הכל בן 15 או 16, יש לנו דברים חשובים הרבה יותר על הראש", רואי אומר.

אני מחייכת, הוא מחייך חזרה, ואני חושבת לעצמי שרק שש שנים מפרידות בינינו. כמה הוא עשה, ראה, וכמה אני. אולי זו הסיבה לכך שהוא עדיין מצליח ליהנות מפיתה עם שוקולד.

כשעולה הבוקר אני נפרדת מכולם. יוצאת מהתחנה ושולחת אליה מבט אחרון. אני עייפה, עמוסה רגשות, אבל מחייכת לעצמי: 22 שנה לאחר שעצר שוטר את אבי וביקש לתת לו דוח רק כי החנה את המונית באדום–לבן כדי לקנות לי טרופית, סוף–סוף הפסקתי לפחד משוטרים. וכן, אפשר גם לאהוב ולהעריך אותם.