אני חולה על הילדים שלי, גם כשלפעמים אני חולה מהם. לא משנה לאן ייקחו אותי החיים, בדבר אחד אני בטוח: אין ולא יהיו לי עוד יקרים כילדי. כן, אני יודע שאני ממש לא מיוחד: כל הורה נורמטיבי היה חותם על המשפט הזה. חברת הכנסת מרב מיכאלי חושבת שהיא יודעת בדיוק איך משפחה צריכה לתפקד. אולי היא צודקת, אולי טועה, מה שבטוח - היא לא לבד. יש לה שותפים (למשל) בפלגים חרדיים קיצוניים ובכל מקום שבו רוצים להציל נשמות של ילדים מהחינוך הקלוקל שהם מקבלים בבית.

ועדיין, המקרה של מיכאלי מצער במיוחד, מפני שהוא מעיד מה קורה כאשר אג'נדה משתלטת על כושר השיפוט. אצל קנאים דתיים אנחנו כבר רגילים לכך. עתה מתברר שזו יכולה להיות גם חברת כנסת מהשמאל הליברלי. העניין הוא שילדים לא עוברים התעללות מפני שהם גדלים במשפחות פטריארכליות, ממש כשם שהם לא עוברים התעללות מפני שהם גדלים אצל זוג לסביות, נטורי קרתא, קווקזים, אריתריאים או אפילו עבריינים. ילדים סובלים מהתעללות מפני שהם חלשים, פרצה שקוראת לחלאות ללא הבדלי דת, גזע ומין.

מגוון האמצעים שעומד לרשות הורים כדי לדפוק את החיים של ילדיהם נע בין אובססיביות מגוננת ועד לכאפה משפילה. אף שבחברה מערבית מתוקנת נדפקים יותר ילדים מהראשונה, רק השנייה נחשבת (ובצדק!) לעבירה. זאת ועוד: למי בכלל יש מודל להפיכת ילדים למבוגרים מאושרים? האם הורה שגוער ללא הרף בילדיו, גורם להם בהכרח יותר נזק מהורה שלעולם לא יאמר להם "לא"? הגם שגידלתי ועודי מגדל שלושה ילדים (אני מקווה שבהצלחה, ימים יגידו ורק ילדי יעידו), אין לי תשובה לכך מלבד האמירה הבנאלית שלפיה קיצוניות באשר היא תמיד מזיקה. מצד שני, יכול להיות שמיכאלי שאין לה ילדים משלה, יודעת טוב ממני.



כדי לגעת בפיל הזה אני זקוק לכלב: קוראי המדור הזה מכירים את חיבתי העמוקה לכלבים. נשמה של כלב היא בעיני עולם ומלואו, אבל ככל שאני אוהב אותם אהבה עזה, למדתי כבר שהאנשים היחידים שמשווים אותם לילדים הם כאלה שמעולם לא היו הורים. יש לי חברים שהעדיפו לא להביא ילדים לעולם: חלקם מטעמים אידיאולוגיים, חלקם מטעמי נוחות (שלעתים הוסוו על ידי אידיאולוגיה), וחלקם פשוט מפני שאיחרו את הרכבת. אני משתדל לאהוב את חברי בלי לשפוט אותם, אבל יודע שנבונים ממני ככל שיהיו, אף פעם הם לא יצליחו להבין את העולם הזה כמוני. כאמור, אני לא חכם מהם, אבל אני פשוט יודע אמת גדולה על החיים האלה, שכנראה נסתרת מכל מי שאינו הורה בעצמו, מקום שממנו יכולות לנבוע גם חמלה וגם התנהגות חייתית, למשל כשמישהו זר מנסה להתקרב אל הגורים שלי.

מאחר שגם ליאנוש קורצ'אק, למשל, לא היו ילדים משלו, אני לא פוסל על הסף את מיכאלי מלשמש יועצת פדגוגית לכולנו. בכל זאת אני אומר לה את מה שכנראה לא תבין לעולם: אף שבלא מעט אספקטים של החיים דעותיה הן דעותי, הרי שכאשר מדובר בילדים, יש לי כנראה מכנה משותף עמוק יותר עם הורים אחרים, גם כאלה שאורחות חייהם ודעותיהם שונות באופן קיצוני משלי. מצטער, אבל כנראה שקשר דם סמיך מיין שלוגמים בבראנצ'ים שבהם ממציאים תיאוריות משונות על משפחה והורות.

למען הסר ספק: אני מכבד כל הורות שבאה מאהבה, אבל להגיד שמשפחה גרעינית היא "המקום הכי פחות בטוח עבור ילדים"? עד כאן החלק האידיוטי בדברי מיכאלי, עכשיו לחלק המסוכן: מאחר שהיא יודעת טוב יותר מאחרים מה טוב לילדים, היא תקרע ממשפחתם ילדים שגדלים באהבה (אם כי לא בסוג האהבה שמתירה משטרת המחשבות של מיכאלי) - ותשלח אותם לחינוך מחדש בידי אנשים שחולקים איתה את אותה השקפת עולם.

ללמדנו שלא רק מתעללים בילדים חוצים מגדר, גזע ואמונה דתית. גם טהרנים (שמתעללים בכולנו) פזורים בכל מקום: ממאה שערים, דרך טהרן וג'דה ועד לצפון תל אביב. עצוב שגם הוויכוח הזה הפך מהר מאוד לשמאל–ימין. לפחות בזה מיכאלי לא אשמה. בריוני הרשת מימין מיהרו להסתער עליה (לפחות הפעם, בצדק), ומי שרצה לגנותה מתוך המחנה "שלה" נדם, וחבל. בעיקר כי זה הקל עליה לצבוע ויכוח נטול זיקה פוליטית בצבעי היסוד של ימין ושמאל. "קמפיין של הימין הקיצוני", היא הכריזה ומיהרה להאשים את כל מבקריה באמונות חשוכות. למשל הדרת נשים או התנגדות לשירתן. אז זימרתי לעצמי שיר יפה של קורין אלאל ושמחתי שהצלחתי בכל זאת ללמוד משהו מהפרשה הזאת: לא רק הפטריוטיות יכולה לשמש כמפלטו האחרון של הנבל, גם התקרבנות שמאלנית ליברלית.