המון בדיחות מתחילות במילים: “יש לי חדשות טובות וחדשות רעות. מה אתם מעדיפים לשמוע קודם?” הפעם אין זו בדיחה. לפני כשבועיים נערך סיור בירושלים בהשתתפות שר הביטחון אביגדור ליברמן, מנכ”ל משרדו האלוף (במיל’) אודי אדם, ראש העיר ניר ברקת ומפקד גלי צה”ל. על סדר היום: העברת תחנת גלי צה”ל לירושלים. אלו החדשות הטובות.

השר ליברמן אמר בסיור כי לדעתו כל גופי השידור הציבורי צריכים להיות ממוקמים בירושלים. ההחלטה להעביר את כל משרדי הממשלה לירושלים ראשיתה בימי דוד בן־גוריון. מאז עסוקים משרדים רבים בהמצאת תירוצים מדוע עדיין לא השלימו את התהליך שהחל לפני כ־70 שנה. גם גופים צבאיים כמו המכללה לפיקוד ומטה והמכללה לביטחון לאומי צריכים היו מזמן לעבור לירושלים ונתקעו בדרך בגלל חשש ממשלתי למקם אותם בהר הצופים “מחוץ” לגבולות המובלעת של האוניברסיטה העברית במלחמת השחרור. כאילו ירושלים כולה אינה בריבונות ישראלית. האמריקאים התנגדו והממשלה נכנעה. והנה - חדשות טובות. גלי צה”ל יעברו לירושלים.


מיקומה הנוכחי של תחנת גלי צה"ל ביפו. צילום: יוסי אלוני



ולהלן החדשות הרעות: המיקום שנבחר לתחנה הוא במוזיאון אסירי המחתרות, במה שהיה הכלא המרכזי הבריטי בימי המנדט, במגרש הרוסים שבלב העיר. בבניין עצמו אין קדושה מיוחדת. הוא הוקם לפני כ־150 שנה על ידי משפחת הצאר הרוסי כאכסניה לצלייניות. הבריטים הפכו אותו לכלא המרכזי. שם נכלאו אסירי המחתרות, בעיקר האצ”ל והלח”י. היו בו גם אגף נפרד לאסירים ערבים, פוליטיים ופליליים, חדר מפקד הכלא, היומנאי, חדרי המשמר וחצרות הטיולים, המטבחים, המכבסה, המאפייה, הצינוקים ואגף הנידונים למוות. רק רוצחים ערבים נתלו בו. עולי הגרדום היהודים נתלו בכלא עכו. כשרצו הבריטים לתלות יהודים דווקא בירושלים, את מאיר פיינשטיין (אצ”ל) ומשה ברזני (לח”י), הבריחו אליהם חבריהם בכלא שני רימוני יד, אשר אחד מאסירי לח”י, אליעזר בן עמי, הרכיב בתוך תפוזים.

התוכנית הייתה להתפוצץ עם התליינים. אבל הרב גולדמן, שהודיע לנידונים למוות שהוא מתכוון להיות עמם גם ברגעיהם האחרונים, הביא לשינוי התוכנית, והם פוצצו את עצמם בתא הנידונים למוות זמן קצר לפני מועד התלייה. תא הגרדום, ותאם של שני הגיבורים שמתו חבוקים והרימונים ביניהם, הפכו ללב מוזיאון הגבורה. חריצי הרסיסים של הרימונים עודם ניכרים בתא המוות. בכלא היו גם בתי מלאכה שבהם עבדו האסירים, וגם נגרייה שבה הכינו ארונות מתים לחיילים ולשוטרים הבריטים אשר המחתרות הרגו בחוץ. גם מצבות נאות סיתתו להם. לבית הסוהר הזה הובא גם אבי, ד”ר ישראל שייב (אלדד ככינויו במחתרת), חבר מרכז לח”י. גופו, מסנטר עד ברכיים, נתון בגבס עבה, שעטף אותו לאחר שנפל מקומה שלישית בשעה שניסה לברוח מהשוטרים שבאו לעצור אותו. כך הוכנס לכלא. כך שכב ב”חדר החולים” של הכלא, ששוחזר אף הוא, וכך הועבר אחר כך לחדר מס’ 18, חדרם של אסירי לח”י. בזכות הגבס זכה לשכב על המיטה היחידה בחדר, כשחבריו מסתפקים במזרני סמרטוטים על הרצפה.

כשביקרתי בכלא לפני כשנה עם בני משפחתי, מצאו נכדיי, ניניו של ישראל אלדד, במרכז החדר משחק שש־בש שבנו לעצמם האסירים, ומיד ישבו לשחק. ראיתי בדמיוני את סבא רבא שלהם, כל גופו בגבס, מתבונן בהם מהמיטה. המציאות יודעת לייצר תמונות שהדמיון לא יכול היה להעלות על הדעת. ובחדר 23, הסמוך, חפרו אסירי לח”י ואצ”ל מנהרה וברחו דרכה בשלהי תקופת המנדט. כל אלו הפכו לפני כ־50 שנה למוזיאון אחרי שהיו מחסני נייר של הסוכנות. היום זהו מוזיאון אסירי המחתרות, שעתה ייהפך לתחנת גלי צה”ל.

שר הביטחון וראש העיר הבטיחו שהמוזיאון לא ייפגע. אני מתקשה להאמין שיצליחו לעמוד בהבטחתם. המוזיאון ודאי יצומצם מאוד. ישמרו על אגף הגרדום, אולי על כמה תאי אסירים. אבל הכלא כולו ישנה את פניו וייראה כמו תחנת שידור מודרנית. לא כמו מתקן עונשין מנדטורי שנועד לדכא את מלחמת החירות של עם ישראל בארצו. כמו כל מבני המוזיאונים של משרד הביטחון - המבנה שייך למשרד. אבל הוא קיבל אותו לידיו כדי לשמר אותו כמוזיאון, לא לעשות בו ככל העולה על רוחו, כבנכס נדל”ני. ויכול אדם לתמוה: אי אפשר היה למצוא לגלי צה”ל מבנה אחר בירושלים בלי לפגוע בהיכל הגבורה המופלא הזה?