1. ההישג הכי גדול שיכול להיות לרמטכ"ל הוא שבתקופת כהונתו יהיה הצבא חד, מושחז, מאומן ומוכן באופן כזה שלא ייבחן במלחמה. בניגוד לרושם שנוצר, שלפיו רמטכ"לים מחפשים מלחמות וניצחונות, המצב בדרך כלל הפוך: הרמטכ"לים הרבה יותר שקולים ואחראים מהדרג המדיני שמעליהם או מהסוסים הדוהרים שמתחתיהם בשירות הצבא.
העיקרון הוא שהמטוס המאיים ביותר הוא המטוס הנמצא בתוך הבונקר שלו, והטנק המאיים ביותר הוא הטנק שבימ"ח. כשאתה נדרש להוציאו להילחם, איבדת כנראה את כוח ההרתעה ואתה עלול לגלות שהטנק קצת חלוד ופחות מזווד וששדה הקרב קצת יותר מורכב מזה שפגשת בתרגיל האחרון. ככל שחולף הזמן והרמטכ"ל גדי איזנקוט שועט אל שנת כהונתו הרביעית והאחרונה, נראה כי צה"ל בראשותו לא צפוי להיבחן במלחמה (טפו, טפו, טפו). יש שיחשבו שזהו כישלון, אבל זו תהיה הצלחה אדירה שאיננה נובעת רק ממעמדו של צה"ל ומכוח ההרתעה שלו, אלא גם מהמצב באזור.
המטה הכללי של איזנקוט מקדם תוכנית רב־שנתית באופן מצוין, עם תקציב יציב ועם שלום חם בינו לבין שר האוצר, הנוסעים יחד בנגמ"ש ממוגן במסדרונות אגף התקציבים. מסביבנו סוריה נלחמת עם עצמה, חיזבאללה שקוע בצרותיו ובתוך סוריה, ואפילו חמאס טרוד בענייניו וכן הלאה. אם בעזרת השם ובעזרת ההרתעה של צה"ל יימשך המצב הזה בשנה הקרובה, אזי המלחמה היחידה שיזכה איזנקוט לנהל בתקופת כהונתו תהיה "המלחמה החברתית" על מקומו, על דמותו ועל מעמדו של צה"ל, באופן שאף רמטכ"ל לפניו לא התנסה בו ובאופן שמאיים על אמון הציבור בצבא.
נכון שיש הרבה מבצעים גלויים וחשאיים שמתנהלים במה שמכונה המב"ם (המערכה שבין המערכות), אבל המלחמה הגלויה העיקרית היא החברתית. המלחמה הזאת היא תולדה של הבשלת החברה הישראלית במלאת לה 70, של השבטים המרכיבים את ישראל ב־2017, של הרשתות החברתיות, הטוקבקים ותרבות הפריימריז של חברי הכנסת ושל השלטון בישראל, שאיננו מקדש עוד את חופש העיתונות, את בית המשפט העליון, את המשטרה והפרקליטות ואת צה"ל.
רמטכ"ל לגורלו וצבא לארצו. המלחמה הזאת היא המאבק הארוך והמתיש עם ראשי המדינה ועם הרחוב באירוע אלאור אזריה, והמאבק עם הציונות הדתית על גילוח הזקנים; על השירות המשותף; על מקומו של "ענף תודעה יהודית"; על מינוי הרב הצבאי; על הלוחמות בטנקים והגדודים המעורבים; על נורמות וערכים כמו אלו שבאו לביטוי באירועים שבהם היו מעורבים אופק בוכריס ומרדכי כהנא; ועל סגירת גלי צה"ל, ביטול הפנימיות הצבאיות והוצאת כל העמותות משמאל ומימין מתוכו של חיל החינוך ועוד.
יתרונו הגדול של איזנקוט טמון בכך שהוא חף מכל אגו ופוליטיקה, ובאמת פועל מתוך הבנתו את טובת המערכת. מנגד, חסרונו הוא גם בכך שהוא חף מכל פוליטיקה ומכל התחשבות ב"פרות קדושות". חזונו הוא צבא סדיר וצבא מילואים שמתאמן ומתכונן למלחמה, כאשר על הגבולות מגן בשגרה מעין "משמר גבול", כפי שרצה דוד בן־גוריון (שאיזנקוט עצמו מאוהב בו ובמשנתו). בגרסת ישראל 2017 אלו גדודים מעורבים של בנים ובנות, תוך הבחנה ברורה בין גולני וחטיבה 7 לבין גדודי חילוץ, הצלה והגנה מרחבית.
המדיניות הזאת של איזנקוט פתחה לו חזית משמעותית עם רבני הציונות הדתית וראשי הישיבות. אלה, ששלחו במשך שנים ועדיין שולחים את צאן מרעיתם אל יחידת החוד ומסלולי הפיקוד, סברו כי פועלם זה מקנה להם מעמד מיוחד, מעורבות פעילה ואמירה לגבי האופן שבו מפעילים את מי שהיו עד אתמול תלמידיהם וכיום הם החיילים של איזנקוט. השבוע נתקיימה פגישה נוספת בין ראשי הציונות הדתית לבין הרמטכ"ל, המחפש כל דרך לדיאלוג ודוגל במעורבות, אך דוחה התערבות.
בפגישה הזאת הבינו האורחים במטכ"ל שהם אורחים רצויים אך לא בעלי הבית. רבני הציונות הדתית, שחשו כל השנים כבשר מבשרו של צה"ל, מוזמנים על ידי איזנקוט להמשיך לחוש כך, אך בלי להתערב בשאלות כגון מי ישרת והיכן, מי ירצה בבה"ד 1 ואיך יבנה צה"ל את גדודיו. זו "מלחמה" לא סימפתית שנכפתה על צה"ל, שאין בה אויבים, אלא דעות מנוגדות ומאבק על דמותו של צה"ל וערכיו.
במערכה הזאת, שאין עליה הודעות לעיתונות או פקודת יום ותמונת ניצחון, צריך כל אזרח במדינת ישראל בת ה־70 לקוות ולסייע כדי ש"הניצחון" יהיה של צה"ל ושל הרמטכ"ל - לטובתנו. וזה לא מול הציונות הדתית, חלילה, אלא מול כל אותם אלה שהלבישו את איזנקוט במדי גסטפו ונגד כל הארגונים משמאל ומימין, דתיים וחילוניים, שאיזנקוט הפעיל נגדם את תוכנית ההתנתקות מצה"ל. בהצלחה, הרמטכ"ל.
2. כבר כתבתי כאן בעבר שאני מעריך ששום ממשלה בישראל - גם אם זו תהיה ממשלה בראשות אביגדור ליברמן או נפתלי בנט - לא תאמץ את מסקנות ועדת שמגר לנושא פדיון שבויים, שכן אימוץ המסקנות יהיה כאזיקים על ידיה של הממשלה בשעתה הקשה אל מול לחץ ציבורי של המשפחות, התקשורת והציבור הישראלי הזועם.
אבל ההתנהלות של ישראל בעניין שמירת גופותיהם של ראשי הג'יהאד האסלאמי, שמצאו את מותם (זהו הניסוח הנכון) בתוך המנהרה המתקתקת שפוצץ צה"ל בגבול הרצועה, היא התנהלות טובה ונכונה במאבקנו מול חמאס בעניין גופותיהם של חיילינו הדר גולדין ואורון שאול ז"ל. יש כאן הזדמנות לשנות מעט את כללי המשחק, אף על פי שהערך של גופה אצל חמאס איננו זהה לערך שלה אצלנו. יש לקוות שההחלטה היא קו אדום שלא יהפוך לוורוד ואחר כך לוורדרד וללבן.
3. יש מקרים שבהם צריך לוודא שחדשות ישנות עדיין יישארו חדשות ולא ירפו ולא ייתנו מנוח. אסור להתרגל למצב הזה. מצאתי לנכון להביא לפניכם את זעקתו של נצר שמיר, חקלאי ופרדסן בן 69 ממושב שדה ניצן בנגב המערבי. לא חמאס מפריע לו ולא הג'יהאד, אלא התנכרותם של ממשלת ישראל ומוסדותיה לחקלאים ולחקלאות. מן הראוי שזעקתו תהדהד מקצה ארץ אל קצהָ, עד שתיקלט באוזניהם של ראש הממשלה, שר האוצר, שר החקלאות ושר הדתות. בעיקר אצל שר החקלאות.
הנה הדברים כפי שכתב שמיר: "בשנה האחרונה החליט הממסד החרדי כי על כל פרדס מניב יש לשים משגיח כשרות אישי. אבל לא אחד, אלא שלושה! בבית האריזה של המושב שלנו יושבים מאז תחילת העונה שלושה משגיחים, כל אחד במכונית הממוזגת שלו... ותפקידם הוא לשים חותמת על הפרי הנקטף - חותמת כשרות של העדה החרדית... והמשכורת שלהם מגיעה כמובן מכיסם של החקלאים.
"לצערי, לא די בכך. בחודש האחרון החליטו אותם משגיחים כי פרדס הלימונים ששתלתי לפני יותר משלוש שנים הוא 'עורלה' ופסלו לי במחי יד כעשר טונות של לימון. העניין הוא שאני מחזיק ברשותי היתר מהרבנות הראשית כי הפרי כשר. מתברר שלחרדים זה לא מספיק!
"עזות המצח והחוצפה שאליהן הגיע הציבור הזה, בשמו של אלוהים שאותו הם מביישים (כי אתה ואני יודעים שאין להם מונופול על היהדות) עוברות בכל פעם גבול חדש, ואנחנו כאן פשוט אובדי עצות... האמת היא שאני מיואש, כי ככל שעוברות השנים המצב רק מחמיר. אין מי ששומע ואין מי שיכול לעצור את זה. וראש הממשלה שלי בסוף בוחר בהם ולא בי. איך אומרים? הכל הפוך! "בקשתי היא שמישהו יבוא לראות במו עיניו את מה שאני רואה בכל יום. שמישהו ישים לזה סוף. אם לא נעצור אותם, בעוד כמה שנים יהיו פקחים על כל שכונה, על כל קיבוץ ומושב ועל כל גן ילדים, בית ספר ומועדון נוער. חייבים לעצור את ההשתלטות הזאת.
"נמאס לי להיות פראייר! מצדי שלא ילכו לצבא, רק שילכו לעבוד. אולי יבינו מה זה להוציא לחם מן הארץ. שייצאו לפרנס את משפחתם במקום לפקח עלי. אני יודע לייצר פירות גם בלעדיהם. מי ייתן ומישהו יצליח לעשות קצת סדר, כי ההצלחה היא בעצם הדרך של כולנו".
4. התראיינתי לתוכניתו של רפי רשף "אינטימי", שתשודר מחר במוצאי השבת. גם אני, שמורגל בראיונות טלוויזיה, לרבות אישיים, לא עמדתי בהחלטה שקיבלתי מראש, ורפי סחט גם ממני דמעות. דיברתי שם גם על דברים שבני משפחתי לא שמעו ממני, ואני חושש מהתגובות. מקווה שיעבור בשלום.
שבת שלום.
[email protected]