שמאלן מצוי קם בבוקר ומנסה לעשות ספירת מלאי של כוחותיו לקראת הישורת האחרונה במאבק על הכיוון והזהות של מדינת ישראל. יש לו בארסנל חמישה כלים שאמורים לעשות את העבודה: לחץ בינלאומי חיצוני, אופוזיציה פרלמנטרית, ארגונים חוץ־פרלמנטריים, מערכות פנים ממלכתיות ותקשורת.
עד היום עשה הלחץ הבינלאומי עבודה לא רעה אבל לא מנע סיפוח זוחל, ואין בכוחו לשבור את הקואליציה. אבל הוא עקבי וסולל לאט מדי את הדרך למדינה פלסטינית.
הכלי השני הוא הארגונים החוץ־פרלמנטריים, שאמורים להפוך את קיטורי סלון יום שישי למעין התקוממות אזרחית. זה לא קרה וחבל. לפני כמה שנים הקדשתי יותר משנה לניסיון לארגן את כל קבוצות השמאל בישראל לגוף אחד. מדובר במאות ארגונים, רובם ככולם שמאלניים, גם אם חלקם לא יודעים שהם כאלה. חושבים שמאל, מצביעים ימין. שמאלניים בעל כורחם. רוב הארגונים דלפונים במובן של כסף אבל גדושים ברצון טוב, כאב אמיתי ולהט עשייה שמושקע כולו במסגרת האינטימית שלהם. בארגון שלנו, שניסה לארגן את כל הארגונים, הייתה "הנהלה", כעשרה גברים ונשים, חוץ ממני כולם מטובי הנוער. נפגשתי עם עשרות ארגונים בניסיון לשכנעם. נערך מפגש ראשון של כ־25 נציגי ארגונים שהסכימו לשתף פעולה. אחרי כשנה התברר שהרעיון חסר סיכוי, אף על פי שעל פניו זה הדבר הנכון לעשותו.
הלקח הוא שבלי כסף גדול ואגו קטן אין לזה סיכוי. עצרת רבין האחרונה היא דוגמית עגמומית. במארגנים היו "מפקדים למען ביטחון ישראל" ו"דרכנו". אלה ארגונים עם כסף (במובן הפשוט של אוטובוסים, הפגנות, מודעות, פליירים, מטה, קפה וכו'). עם שניהם ניהלנו מו"מ על פעילות משותפת עם כל שאר הארגונים (עם "דרכנו" עוד כשהיו "וי 15"). שניהם סירבו לשתף פעולה. למה לחלק את כספם על מטרות כביכול אחרות? החלק הבעייתי הוא שהם משחקים אותה מנומסים ובעיקר א־פוליטיים וכל ישראל חברים. אין שום דבר רע בחיבוקי, אבל לא כשמדובר בחיבוק הדוב של אורי אריאל. כאילו מה? נאספנו בכיכר לסדנת ניהול כעסים? כך גם "נשים עושות שלום", כיום הארגון הגדול וחשוב ביותר מכל הארגונים. גם להן יש כסף לפעילות (גם הן סירבו בזמנו לשתף פעולה) ועם שתיים וחצי מתנחלות ומזרחיות הן דוגלות בסיסטרס למען אחווה אנושית והסדר מדיני. זוכרות איזו זריחה נפלאה הייתה בהפגנה ההיא בזמן שרקדנו בבגדים לבנים?
ככה לא הורסים חומה. המנוע להפעלת המונים אמור להיות זעם נקי ומלחמה ללא פשרות באגף ימין. היכולת שלהן ושל כל ארגון נפרד לפעול באפקטיביות נגד הממשלה וארגוני הימין המשומנים להתפקע היא אפסית. אלה עובדים על פי דף מסרים אחיד באלף ואחת דרכים, ובעוד כל ארגון משתעשע בחצר שלו השכונה כולה עולה באש.
כלי נוסף של השמאל הוא מוסדות אכיפת החוק. עדיין יש שופטים בירושלים שאינם חובשים כיפה. בפסיקת בג"ץ בעניין פתיחת המרכולים התייצבו שני חובשי כיפה נגד השאר, והמגמה ברורה. כל ארגוני הרצון הטוב אמורים להבין שההדתה היא חלק מהמאבק של הממשלה ונגזרותיה כנגד כל הסדר מדיני, ואת משחקי פיתוי הימין הרך צריך להשאיר לנתניהו, לפיד וגבאי.
כלי נוסף באמתחתו הנקובה של השמאלן המצוי הוא חלקים מתקשורת המיינסטרים. אלא שבמקום להיאבק בימין לכל אורך ורוחב החזית, מופנית האנרגיה העיתונאית בעיקר נגד נתניהו ושאר שחיתויות. אכן פירות באושים שהרקיבו, אבל העץ עדיין מניב התנחלויות והדתה, ועל הראש של אלה צריך ללכת.
גבאי או לפיד
כלי נוסף הוא האופוזיציה הפרלמנטרית. עדר כבשים ללא רועה, אבל אין בלתה במובן של הכרעה לקראת שינוי כיוון. הניחוש המושכל אומר שהדרך של לפיד וגבאי לפצח את קואליציית השבטים הימנית היא לעבוד בעיניים על הקצוות הנאורים לכאורה של גוש הימין. בשלב הראשון לשחק אותה לאומנים מחמד ולנגוס נתח ממאוכזבי ביבי, כזה שיאפשר להם להרכיב ממשלה. בשלב השני, אם וכאשר ינצחו, הם אמורים לנהל מדיניות שונה. הבעיה: גם ללפיד וגם לגבאי אין מושג, ולו הקלוש ביותר, מהי אותה מדיניות שונה. גם אין טעם לשקול ברצינות שום מילה או הצהרה שלהם במונחים של תוכנית פעולה. אני מניח ששניהם אומרים לעצמם "קודם כל ננצח, ואחר כך נראה איך אנחנו אוכלים את הדייסה הזו". הכל תלוי כמובן בכמה מנדטים הם ישלטו ישירות ובכמה יתפשרו.
ניחוש מושכל נוסף אומר שהשניים סבורים שהמנוף ליכולתם לשנות הוא עצם ניצחונו של מי שאינו מזוהה כימין לאומני־דתי ותומך נתניהו. כאילו זהו המפתח לניהול שונה של הבעיה האמיתית של מדינת ישראל, שהיא פירוק ההתנחלויות, סיום הכיבוש ובלימת ההדתה הדוהרת. המשימה הזו היא לא עניין של כיוס מנדטים אלא של תחכום והעזה, ואין דרך לדעת אם הם כאלה. שניהם טירונים ומועדים לפשרות (במסווה של "אחדות") עם סוחרים ממזריים מהם. לפיד יחליק באורח טבעי לקואליציה הימנית ("הדבר הראשון שאעשה יהיה לפנות לליכוד") וימשיך "לנהל את הסכסוך".
הג'וב של גבאי הוא הרבה יותר קשה. הוא אמור לנגוס מכחלון, מהליכוד ומלפיד. כדי לעשות את זה הוא צריך לחשוף את הבלוף הימני של לפיד, שהוא גם הבלוף שהוא עצמו משתמש בו. ערבים אאוט, מסורת ישראל סבא אין, הסדר גם עם התנחלויות וגם עם הפלסטינים וכו' - סוג של משככי כאבים בתנאי שלא מתמכרים להם. לא משנה במה גבאי עצמו מאמין. שם המשחק הוא לקושש מנדטים, וכל השאר אמת לשעתה. אני משוכנע שאפילו זוהיר בהלול יקבל את הזובור שגבאי עשה לו בהבנה (פוליטית), אם יתברר שתמורת הבעיטה שהוא חטף העבודה חטפה כמה מנדטים ימניים והגדילה את סיכויה להרכיב ממשלה. היתרון של גבאי על לפיד הוא שיש לו מפלגה דעתנית. בניגוד ליש עתיד, שם יש קיסר והשאר נתינים, במפלגת העבודה כולם ברוטוס, ואם הוא יגזים בנטייה ימינה, חברי הכנסת ומחנותיהם יגיבו בחרב.
לפני כמה זמן ישבתי עם גבאי. הנושא היה ביטחוני־מדיני. לא משנה מה אמר בנושא שבו עסקנו, בת הקול הייתה: איך זה יתקבל ב"ציבור". אני לא מתיימר להבין את האיש או לאן פניו מועדות, וזה ממש לא חשוב. אם הבחירות הן משחק הימורים, גבאי הוא ההימור הפחות מסוכן. אם שמאלן בעל כורחו יבין שלפיד יחדש בטבעיות את ברית האחים עם בנט, נוסף על המוכנות הפומבית ללכת עם הליכוד, יש לגבאי סיכוי לא רע.