מיזוּ הוא שם של עם קטן בן מיליון איש שחי בצפון־מזרח הודו. אחת מבני העם הזה הייתה בישראל ולצדי לאורך כל השבוע שעבר, כחלק ממשלחת סופרים מהודו. שמה מרגרט זאמה. אחרי היומיים הראשונים, היא אמרה לי בפליאה מסוימת: "לא תיארתי לעצמי שהישראלים הם אנשים כל כך שמחים, כל כך פתוחים, כל כך מלאי חיים ומקבלי פנים".

היא הסבירה את הפליאה: "לפני שהגעתי לכאן, ומן הרגע שהודיעו לי שנבחרתי על ידי ראש המשלחת ההודי להיות חלק מן המשלחת, הייתה לי תמונה שונה מאוד בראש על האנשים שאפגוש בישראל. הייתי בטוחה שבגלל כל הרדיפות ומעשי הזוועה שבוצעו נגד העם היהודי במשך דורות רבים, היהודים אמורים להיות אנשים חשדנים, מרים, סגורים, אבל חוץ מהחשדות של אנשי הביטחון שפגשתי בשדה התעופה, וזה מובן ומוצדק, הרי כל הישראלים שפגשתי היו חייכנים, מסבירי פנים, פשוט אנשים שמחים". 
 

הקשבתי, לא תיקנתי. דרך העיניים של מרגרט מהודו ראיתי לרגע את עצמנו, והתרשמתי מהתובנה הזו שלה ומן הצורה הרהוטה שבה היא ניסחה אותה.

המשלחת הגיעה לישראל כאורחת של אגודת הסופרים העברים, בשיתוף פעולה עם שגרירות הודו בישראל ומשרד החוץ. עלי הוטל לארגן אותה. משימות כאלו אני אוהב, וכמובן שלא יכולתי לומר לא כאשר צץ אפילו בדל של הזדמנות למפעל תרבותי כזה. קיבלתי את פניהם בשדה התעופה וליוויתי אותם יום אחרי יום.

היינו כמובן גם ביד ושם וכמה שעות בירושלים העתיקה, אבל רוב השעות בלוח הזמנים הצפוף הוקדשו לפגישות בבית הסופר עם סופרים. צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים העברים, אירח אותם רשמית. הם פגשו את דורית זילברמן, א"ב יהושע, יובל שמעוני, חמוטל בר־יוסף, חוה פנחס־כהן, איריס אליה כהן ואחרים שהשתתפו בכל מיני סוגי חילופי דעות ותוכניות, לצד ועם סופרים ואנשי ספרות ישראלים רבים אחרים שלא הזכרתי כאן. 

נתב"ג. צילום: פלאש 90 



משלחת זו של סופרים הודים אינה אוסף של כמה סופרים שנבחרו מפה ומשם משום שמישהו מהם פופולרי עכשיו או חבר של מישהו; זו משלחת רשמית שנבחרה על ידי ראשי מוסד הודי לספרות, שהלוואי שהיה לנו בארץ. שמו "סאהיטיה אקדמי", ממשלת הודו מממנת אותו ומשאירה לו חופש פעולה בקידום הספרות בעשרות השפות הקיימות בהודו, ולקיום קשרים ספרותיים בינלאומיים. מלבד פרופ' מרגרט זאמה, הגיעו גם פרופ' נאייאק, שילה רוהקר, פול זאכרייה, אסתר דוד ומי שעומד בראש "סאהיטיה אקדמי": ד"ר ק. סרינוואראסאו, שם ארוך, נכון, לכן למדתי מחבריו ההודים לקרוא לו ד"ר ראו. 
 

חלקם ברהמינים, חלקם נוצרים, והנה הפתעה שלא ציפיתי לה בשלבי המגעים עם המוסד הספרותי ההודי: שתיים מהסופרות היו יהודיות - שילה ואסתר. שבוע גדוש פגישות, סימפוזיונים, ישיבות ואירועים ספרותיים ומדיניים, והותשתי לגמרי בסוג ההתשה האהוב עלי מאוד. למזלי, הביקור הצליח ולמעשה ניצל, כי איש מהם לא היה התייר השלושה מיליון. הם נחתו ביום ראשון, ואילו התיירת השלושה מיליון נחתה רק ביום שלישי. על זה אומרים: וואו, זה היה קרוב.

אני מתחלחל מן המחשבה שהסופרים מהודו היו נוחתים בנתב"ג, ובעוד אני ממהר אליהם עם יד מושטת, פתאום היה מזנק שר התיירות עם יד מושטת עוד יותר, וצלמים היו מתנפלים על אחד מהם: "ברוך בואך התייר השלושה מיליון היקר, הנה הלימוזינה ושם המסוק, בוא איתנו". מה? מי? הייתי מנסה להתערב, אבל אנשי הביטחון של מבצע השלושה מיליון היו דוחפים אותי החוצה. אם מרגרט הייתה התייר השלושה מיליון, היא הייתה באמת נדהמת מהסברת הפנים של הישראלים, שאותם היא חשבה בטעות ובהיגיון לאנשים חשדנים ומסוגרים בגלל ההיסטוריה האיומה שלהם. 
 

טוב, ניצלתי. אבל מאז שאלה מנקרת במוחי: מה עושים אם מגיעה משפחה בת שישה אנשים, ופתאום אחד מהם הופך להיות התייר השלושה מיליון? מה קורה אם איש עסקים מגיעה לסדרת פגישות צפופה, והופ: אדוני, אתה התייר השלושה מיליון. וכמובן, החשש הגדול ביותר: מה קורה אם אדם נשוי מגיע למקום שהוא מחשיב לנידח ורחוק מספיק כמו ישראל עם מישהי שאיננה נשואה לו. שניהם בטוחים שהנה סוף־סוף יש להם שבוע שקט מכל העולם, וברגע שהם נוחתים מתנפל עליהם שר תיירות, ואחרי כן ראש ממשלה, בחיבוקים, נשיקות, סוויטות ולימוזינות.