"אנחנו מגדלים את כל התצרוכת הטבעית שלנו״, אמרה לי השכנה החדשה.
״הא, אז בגלל זה יש לכם תרנגולות בחצר, בשביל הביצים״, אמרתי לה.
״לא רק״, היא השיבה. ״אם תשים לב, הם בכוונה ממוקמים הכי קרוב לחדר השינה שלנו, והם בעצם השעון המעורר שלנו. אנחנו מעדיפים לא להשתמש בבטריות״.
״או־קיי״, אמרתי בלי שידעתי מה עוד אפשר לומר על זה.
״אגב, אם במקרה יש לכם זבל אורגני אשמח שתביאו לנו אותו. אנחנו משתמשים בזה בקומפוסט שלנו, ככה אנחנו מדשנים את הקרקע בחצר״.
״הבנתי״, אמרתי וישר חשבתי שזה אולי מסביר את הריח המשונה שעולה מדי פעם מכיוון חצר השכנים.
״אגב, זה כולל גם את הקקי של הכלב שלכם, זה חומר מצוין לקומפוסט. האמת, זה החומר הכי טוב״.
״או־קיי״, אמרתי במבוכה. ״כן, לדשן זה חשוב״.
למקרה שתהיתם, זו אינה שיחה בדיונית אלא שיחה שקיימתי השבוע עם השכנה החדשה שלי בשכונה החדשה בעיר הפרברים שעברתי אליה. מתברר שהשכונה שאליה היגרתי איננה סתם שכונה אלא הבירה של הרוחניות הארץ־ישראלית, המֶכה של האלטרנטיביות בארץ. אני קורא לה "נווה ניו־אייג׳".
הנה רשימת חוגים שאפשר ללכת אליהם בשכונה החדשה שלי: סדנת קליעה במחטי אורן (שעליה הוסבר לי שמדובר ב״מלאכה קדומה ופשוטה שבעצם עשייתה מביאה לחיבור לעצמנו, ומשמשת הזדמנות בשבילך לצלול פנימה, להתמקד, להתרכז, לעסוק במלאכת ידיים ויצירה״); סדנת שימור מים (שמטרתה ״התייחסות נכונה למים ולשימורם בצורה הנכונה״); ״כוס קפה עם אלוהים - סדנת כתיבה אינטואיטיבית״ (מהות הסדנה בשתי שורות: ״סדנת כתיבה בהשראת אלוהים, זה השוכן בינינו, זה הקיים בתוכנו. במהלך הסדנה ננסה ללכוד את האלוהי, המקודש, הקיים בכל דבר בטבע, ביומיום, בכל זמן נתון, בכל מקום ובכל אשר חי, צומח ודומם״); והשיא: סדנה לבניית תוף שמאני אינדיאני אישי (אף על פי שחשבתי שהסדנה קשורה בעצם למוזיקה, לתיפוף, ״הסדנה בכלל לא קשורה למוזיקה״, הוסבר לי. ״תהליך בניית התוף השמאני מפגיש את הנשמה עם הווייתה ועם מהות הריפוי אשר היא מביאה לעולם. מהות זו נטמעת בעורו של התוף בתפילה ובקשירתו. תהליך בניית התוף הוא תהליך חיבור עוצמתי ומסע פנימי המאפשר חיבור לעצמך").
נראה לי שעכשיו הבנתם למה אני מתכוון, נכון?
קצת מוזר לגור במקום כזה. כולם מחייכים ואדיבים ועוזרים, וריח ג׳וינטים נושב מכל עבר. ברחוב שלי יש אוהל תפילה מיוחד שאליו נוהרים תושבי השכונה בימי שישי ושבת כשהם וילדיהם לבושים בלבן.
יום אחד הלכתי עם הכלב ברחבי השכונה בשעה שמונה בערב והצצתי לעבר הבתים. נדהמתי לחזות בפלא - בשום בית הטלוויזיה לא מכוונת לחדשות. יותר מזה, יום אחד מישהו מהשכונה קלט אותי ושאל: ״אז מה שלום אבא שלך? מה הוא עושה בימים אלה?״. מובן שהתגובה האוטומטית שלי הייתה רצון עז לתת לו תוף שמאני בראש. אבל כשחשבתי על זה, הבנתי את החן שטמון בדבר, את היופי של חוסר הסנכרון המטורף של אנשים כאן עם המציאות האקטואלית שכולנו חיים בה. אף על פי שהכחשת המציאות המאפיינת את תושבי השכונה אינה הכחשה שהיא חלק ממנגנון הגנה פסיכולוגי, אלא הכחשה מבחירה, אפילו מתוך אידיאולוגיה.
מה שכן, הילד שלי מאוד אוהב את המקום. הוא מתרוצץ יחף בין הבתים של ילדי השכונה כשחיוך גדול עוטף אותו. אחד מהורי הילדים שילדי אוהב ללכת אליו דרך קבע, הסביר לי: ״כיף פה, זו קומונה אחת גדולה, אנשים יוצאים ונכנסים מחצרות של אנשים״.
לא היה לי נעים להגיד לו, אבל זה בדיוק מה שאני שונא. על שלושה דברים עולמי עומד: ניכור, ניכור ועוד קצת ניכור. גופי בנוי כך שאני זקוק לניכור אורבני בשביל להסדיר את מערכת הנשימה והחשיבה. אף שהייתי ״מחובר״ במשך שתי עונות בהוט, אינני יכול ״להתחבר לעצמי״ בסגנון של אנשי השכונה. זה פשוט לא אני. זה פשוט לא משהו שאני יכול לעשות. או אפילו, חמור מכך, רוצה לעשות.
###
משום שאני שכן טוב, כשהכלב עשה את צרכיו אספתי את התוצרת והבאתי לשכנה. ״רק דבר אחד שכחתי לשאול אותך״, היא אמרה לי לאחר שפתחה את הדלת וראתה אותי עומד בכניסה עם שקית גדושה בצרכי הכלב.
״כן״.
״מה הכלב שלכם אוכל? אתם נותנים לו מזון אורגני?״.
״הוא אוכל בונזו״.
״בונזו זה בעייתי״.
״מה?״.
״כן, בעייתי, לא ממש אורגני״.
״טוב״, אמרתי בתסכול בלתי מוסתר.
״לוקח זמן להתרגל לשקט כאן״, אמרה לי השכנה לאחר שקלטה את קשיי ההסתגלות שלי למקום. ״קח נשימה עמוקה ותן לזמן לעשות את שלו. לוקח זמן להתרגל לשקט״.
״ומה אם אני לא רוצה להתרגל לשקט?״, שאלתי.
״אז נראה לי שאתה בבעיה״, היא השיבה. ואני המשכתי לעמוד עם שקית הצרכים ביד בלי שידעתי מה לומר. אולי אלך לסדנת קליעת מחטי האורן, חשבתי לעצמי, אולי זה ישחרר אותי קצת מהמועקה שרובצת עלי מאז שהגעתי לכאן. בעצם אולי עדיף שדווקא אלך על סדנת בניית התוף השמאני. במקרה הכי גרוע, אם התוף הזה לא באמת יחבר אותי לעצמי ולשורשי, אוכל להשתמש בו כמאפרה.