יו"ר מפלגת העבודה, אבי גבאי, זעזע השבוע את השמאל הישראלי כשציטט מה שלחש בנימין נתניהו לפני כ־20 שנה על אוזנו של הרב כדורי: "אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים". גבאי ציטט, ושאל מה עשה השמאל בתגובה לדברים הללו? וגם השיב - הם שכחו מה זה להיות יהודים.

בכירי העבודה בהווה ומנהיגיה בעבר הזדרזו להיעלב. אנחנו הכי יהודים. אנחנו היהודים האמיתיים. איש לא ילמד אותנו מה זה להיות יהודים. וגם הוכחות הביאו לדבריהם: "אני נלחמתי בעד המדינה". (כאילו הרוסים לא נלחמו? והפינים? והווייטנאמים? מה "יהודי" כאן?); "אני ואבא שלי וסבא שלי בנינו את המדינה" (למה מה? האמריקאים לא בנו את מדינתם? גם בניינה המבורך של המדינה אינו מגדיר את "יהדותם" של הבונים); "אנחנו נלחמים כאן בעד מדינת היהודים, מדינה בעלת רוב יהודי מוצק, והימין שרוצה לספח את יו"ש עם הערבים - רוצה בעצם מדינה דו־לאומית" (כאילו דוד בן־גוריון שקיבל את "תוכנית החלוקה" עם 45% ערבים לא היה יהודי או ציוני).

ובכן: מה זה בעצם "להיות יהודים"?



# # #

מימי אברהם אבינו ועד תקופת האמנציפציה שבעקבות המהפכה הצרפתית, היהודים עצמם כלל לא עסקו בשאלה הזאת. היהודים ידעו מה הם, וגם הגויים ששנאו אותם ידעו מה הם. הראשון ששאל "מיהו יהודי?" היה דווקא נפוליאון. ב־1806 הוא כינס את מנהיגי היהודים בממלכתו, 71 "הבכירים" שאותם הכתיר נפוליאון בתואר "הסנהדרין", והציב בפניהם 12 שאלות המגדירות לדעתו את המאפיינים של היהדות ואת יחסי היהודים עם סביבתם הנוצרית. שבע שנים קודם לכן, עוד טרם היה לקיסר, עמד בראש הצבא שנשלח למצרים ולארץ ישראל. במסעו זה פרסם קול קורא ליהודים, ובו הבטיח כי אם יצלח מסעו ויכבוש את הארץ - היא תוחזר לידי היהודים. הוא אולי היה מוכן לכך, אבל מסעו נכשל, והיהודים עוד לא היו מוכנים.

בעקבות האמנציפציה, אחרי שנפתחו שערי הגטו, והוענק שוויון הזכויות (חלקי) ליהודים במערב אירופה - התאפשר קיומם של יהודים גם מחוץ למסגרות הנוקשות של הקהילה הדתית. אבל האמנציפציה הסתיימה במשבר אנטישמי נורא, שסופו השמדת יהודי אירופה. האמנציפציה הובילה גם למשבר זהות חמור בקרב אותם יהודים שכבר לא קיימו את המצוות אך רצו להמשיך לראות עצמם כיהודים. תשובת פינסקר ב"אוטואמנציפציה", והרצל בייסוד התנועה הציונית היו המוצא למשבר הזהות הזה. יהודים כלאום, ויהדות כתרבות לאומית הונחו בבסיס הציונות.

ומי שחושב שהרצל היה אנטי־דתי, אתיאיסט, שהעם היהודי היה עבורו רק קבוצת בני אדם בעלת מקור אתני משותף - פשוט אינו מכיר את הרצל וכתביו או שהוא מכיר אותם היכרות שטחית. "הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני שהיא שיבה אל ארץ היהודים", אמר הרצל בקונגרס הציוני הראשון, ב־29 באוגוסט 1897. ולא, הרצל לא התכוון בספרו "מדינת היהודים" (על פי התרגום המוכר והנפוץ בידינו) למדינה שבה יש רוב של בני אדם מגזע ישראל. התרגום הנכון לעברית של "יודנשטאט", כפי שמופיע גם בתרגומים ללשונות אחרות שהרצל עצמו אישר בחייו, צריך להיות "המדינה היהודית".

כך בחר גם דוד בן־גוריון לכתוב במגילת העצמאות: חמש פעמים נזכרת ההגדרה הזאת במגילת העצמאות. "מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". ובהקשר זה ראוי לזכור: באותם ימים חתמו על ההגדרה "מדינה יהודית" אפילו הקומוניסטים.

מבחינת ההתפתחות ההיסטורית, כדי שהיהודים ייטלו את גורלם בידיהם ויעלו ארצה כדי להקים להם כאן מדינה - הייתה הציונות חייבת להשתחרר מכבלי הגטו, מכבלי בית המדרש, מהציפייה הפסיבית למשיח. כך הביאה הציונות החילונית בכנפיה גם דה־יהודיזציה, התפרקות מהיהדות, בניגוד לתקוותו של הרצל. בעיני הציונים החילונים היהדות התקשרה לגלות, והיא הייתה נטל.

הציונות החילונית הזו הביאה להקמת המדינה. אך לאחר הקמתה התלבטה בשאלת הזהות שלה. אם מטרת הציונות הייתה רק הקמת "מדינת יהודים" - אולי תם בכך תפקידה של הציונות, ומעתה עלינו לנסות להיות "מדינה נורמלית". ולכן השלב הלוגי הבא שעבר על חלק מהשמאל הסוציאליסטי היה דה־ציוניזציה. התפרקות מהציונות (ומה שעבר על מרצ הוא הדוגמה המובהקת לכך). הנה קמה המדינה, ועתה היא צריכה לשרת את אזרחיה. את כל אזרחיה. ולכן, ובשם הערכים הדמוקרטיים־הליברליים, עליה לוותר גם על האידיאלים הציוניים. כי יש גם ערבים שהם אזרחי המדינה. והכל בשם השאיפה לנורמליות. להיות "ישראלים" בלבד.

לא זנח את היהדות, להפך. הרצל, צילום: אפרים משה ליליין

# # #

זה מה שקרה לשמאל. זו המשמעות של "לשכוח מה זה להיות יהודים". זה מה שלחש נתניהו על אוזנו של "זקן המקובלים", וזה מה שאמר בקול רם אבי גבאי. גם אם שניהם התכוונו רק לזכות בקולותיהם של אלו שהמסורת היהודית השלמה, לא האימוג'י החלול של היהדות, חשובים להם. השמאל, בשאיפתו ל"נורמליות" היה חייב לוותר על היהדות ואחר כך גם על הציונות. מי שאינו רוצה לוותר על הציונות חייב לשוב גם אל מקורות היהדות, כי בלעדיה אין לו זהות.

לשיטת השמאל, "היהדות" שלהם איננה גאולת העם היהודי בשלמותו בארץ ישראל בשלמותה על פי תורת ישראל ותרבותו הרחבה והענפה המושתתת על התנ"ך והתלמוד והמדרשים וכתבי הפילוסופים היהודים. היהדות שלהם אינה אלא לקט אקראי של כמה פסוקים המשקפים את "מוסר הנביאים", על פי מבחר שעושה מי שאינו רוצה באמת לראות ביהדות מכלול, צירוף בלתי ניתן להפרדה של דת ולאום, ורוצה ליטול לו מן היהדות רק כמה ערכים "אוניברסליים" ולראות בהם את "היהדות שלו".

אבל "לא תרצח" ו"גר יתום ואלמנה לא תעשקו" הם אומנם יהודיים במקורם, אבל אין הם יכולים להגדיר את היהדות. כי אם זה הכל - אין הם נבדלים מעמים ומתרבויות אחרות שאימצו עקרונות אלו. מי שמוותר על היהדות - בהכרח נידון לוותר בהמשך גם על הציונות. שירות בסיירת מטכ"ל, חיים בקיבוץ שהופרט, או דאגה לשכבות החלשות הם "פטריוטיים" מאוד, או "חברתיים" מאוד, אך אינם מהווים תחליף המגדיר את זהותם כיהודים דווקא.

כל המחלוקות בחברה הישראלית, בין יהודים וערבים, בין דתיים וחילונים, בין שמאל וימין - כולן נעוצות במשולש שקודקודיו הם יהדות־ציונות־ישראליות. ביטוייהן החיצוניים של המחלוקות מתקיימים במישורים פוליטיים, חברתיים, כלכליים, ביטחוניים ותרבותיים. אבל מוצאן של כל הבעיות הללו - ויותר מכך, פתרון הבעיות - נעוץ באותו "שילוש קדוש" שלנו, ובקבלת העובדה כי היהדות היא תלכיד של דת ולאום.

נטורי קרתא של החרדים מסתפקים ב"יהדות", ולפיכך חיים כפי שחיו יהודים אלפיים שנה בגלויות, כשהם מנותקים מהזרם ההיסטורי שהביא להקמת מדינת ישראל. נטורי־קרתא־של־השמאל, ששכחו מה זה להיות יהודים, וחלקם גם כבר לא ציוניים, מנסים להסתפק בזהות "ישראלית" מלאכותית ורוויית סתירות פנימיות. הם מתכחשים ל"שילוש הקדוש" שלנו. נותר להם רק קודקוד אחד. הם נקודה מרחפת בחלל. ובאין בסיס, ובאין שורשים - אין פלא שהם הולכים ומתכווצים.