לפני 40 שנה, ב־19 בנובמבר 1977, ביקר נשיא מצרים אנואר סאדאת בארץ. השבוע ניצלו רבים את התאריך כדי להיזכר במאורע ההיסטורי. מעטים מדי ערכו גם חשבון נפש היסטורי. הייתי בן 27. כעבור חודשים אחדים הוצבתי לשירות כרופא בדרום סיני. גם לי היה ברור שסאדאת לא בא חינם. שהמחיר יהיה ויתור טריטוריאלי עצום. לא ידעתי אז, כפי שרוב הישראלים לא ידעו, שכבר חודשיים לפני ביקורו של סאדאת, בפגישות חשאיות במרוקו, כבר ויתר שר החוץ דיין, בשמו של מנחם בגין, על הכל. עד גרגיר החול האחרון.

בפרספקטיבה של 40 שנות שלום עם מצרים - גם רוב אלו שהתנגדו אז להסכם השלום ולמחירו סבורים היום כי טעו. כי לו היו יודעים אז שהשלום יחזיק מעמד שנים רבות, לא היו מתנגדים. היו אז שתי קבוצות מתנגדים. האחת פשוט לא האמינה בכנות כוונותיו של סאדאת. רבים, ובהם הרמטכ”ל דאז מוטה גור, אמרו בפומבי כי הביקור אינו אלא תרגיל הסחה למתקפה רבתי שמתכננת מצרים. אחרים חשבו כי סאדאת מתכוון לקבל את כל סיני, אך מיד כשזה יהיה בידיו - יפר את ההסכם ויזרים צבא לחצי האי בניגוד להסכם. כל אלו התבדו. הסכם השלום שרד גם מצבי מתח קשים בין המדינות, ובהן מלחמת לבנון השנייה שפרצה בסמוך להשלמת הנסיגה, ואפילו שלטון קצר ימים של האחים המוסלמים במצרים לאחר נפילת מובארק.

ההתנגדות העקרונית להסכם



אבל אחרים התנגדו להסכם מטעמים אחרים - טעמים עקרוניים. עבור רבים ממתנגדי הנסיגה היה סיני חלק בלתי נפרד מארץ ישראל. לא עבור מנחם בגין. הוא ראה בגבולות המנדט הבריטי את גבולות ארץ ישראל, וסיני והגולן לא היו כלולים בהם. לכן היה נכון לוותר עליהם כבר מיד לאחר מלחמת ששת הימים. אולם חלק בלתי נפרד מהסכם השלום עם מצרים היה עקירת כל היישובים היהודיים בסיני, ולכך התנגדו אפילו אנשי השמאל, מפלגת העבודה, שהקימו את היישובים הללו. לבגין היה השלום חשוב מההתיישבות. ויכוח היסטורי בלתי פתור עד היום עוסק בשאלה אם ניתן היה להגיע להסכם אחר, בלא לעקור ולהחריב יישובים. אם בגין באמצעות דיין לא היה מתחייב מראש לסגת מהכל. התקדים שקבע אז מנחם בגין הוא תקדים ממאיר. שילמנו את מחירו גם בהתנתקות של שרון בתמיכת נתניהו. ועוד ניתבע לעמוד בתנאי התקדים הזה גם ביהודה ובשומרון, וגם בגולן.

ויכוח אחר ניטש בשאלה אם ניתן היה להגיע להסכם שלום עם סאדאת בלי להתחייב על הכרה “בזכויותיהם הלגיטימיות של הפלשתינאים” ותוכנית האוטונומיה. בכך, לכל הדעות, ויתר בגין על האידיאולוגיה שלו, על עקרון שלמות הארץ אפילו על פי מפת המנדט שקידש. הוויתור הזה מרחף מעל ראשינו כאיום גם היום. ההכרה ב”זכויות” של הערבים בארץ ישראל המערבית תהיה גם בבסיס תוכנית טראמפ שתוגש לנו בקרוב, כשם שהייתה בסיס לנאום בר אילן של נתניהו. זהו החטא הקדמוני של הליכוד, שרוממות שלמות הארץ בגרונם, אך הוויתור עליה טמון בבסיס מדיניותם של מנחם בגין, אריאל שרון, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו. רק אחד מראשי הממשלה מן הליכוד, יצחק שמיר, שישב על במת הכנסת סר וזועף לצדו של סאדאת והתנגד בכל כוחו לוויתור על סיני ולתוכנית האוטונומיה הכרוכה בו - רק הוא התמיד בהתנגדותו גם לאחר שנים. הוא לא מכר את האידיאולוגיה שלו בשום מחיר. גם לא במחיר השלום עם מצרים.

ואני, כשהערכתי שהשלום עם מצרים לא יאריך ימים, התבדיתי. אבל גם בחוכמה שבדיעבד: גם לו הייתי יודע אז שהשלום ישרוד 40 שנה, הייתי מתנגד להסכם שהיה כרוך בהכרה “בזכויות” הערבים בלב המולדת שלנו, וביצירת תקדים מסוכן של הרס ועקירה כתנאי לשלום. מנהיג סין, מאו דזה דונג, סירב לחוות דעה על השפעות המהפכה הצרפתית על ההיסטוריה האנושית משום שלדבריו “מוקדם מדי לדעת”. זה נכון גם לגבי ביקור סאדאת.