מתברר שמצבנו די עגום. על פי ויצו, כ־200 אלף נשים וכחצי מיליון ילדים חשופים לאלימות בישראל, כשפחות מחצי אחוז מהם מטופלים. מצער לראות שבשנה האחרונה הייתה ירידה במספר הגברים האלימים שזכו לטיפול וירידה במספר הילדים שסובלים מאלימות שזכו לטיפול, אף על פי שלא היו פחות מקרים. יו"ר ויצו טוענת שאין תהליכי איתור, טיפול ומניעה מובנים במערכות החינוך, ושזה תורם להחרפת התופעה.
 

אז יפה שהכנסת מציינת את יום האלימות נגד נשים ודואגת להעלאת המודעות, אבל השאלה היא אם יום אחד של תשומת לב בשנה מספיק כדי להתמודד עם התופעה. מהנתונים עולה שיש כמה מוקדים בעייתיים. אחד מהם הוא המשטרה, שלא תמיד מצליחה למנוע רצח גם כשמקדימות אותו תלונות. השני הוא העובדה שכמיליון בני אדם חיים בתוך מעגל האלימות הזה, אך רק עשרות אלפים מתוכם זוכים לתשומת לב מאחת המסגרות הקיימות. והשלישי הוא חינוך, ודווקא עליו נראה שאנחנו לא מספיק מדברים.

כשמביטים במספרים ובהתפלגויות, קשה שלא לתהות: האם אנחנו מטפלים רק בסימפטומים או גם בבעיה? קשה להתעלם, למשל, משיעור האלימות כלפי עולות חדשות. הבעיה, אם כן, היא לא רק סוציו־אקונומית, אלא גם תוצר של תרבות ושל תפיסות. הרי כולנו יודעים שלא בכל המגזרים נהוג לרצוח נשים בשם כבוד המשפחה, אם אפשר בכלל לקרוא לזה כבוד.



לפעמים דווקא מתוך ניסיון אובססיבי לחנך, נוצר רושם מוטעה. לאחרונה, לדוגמה, אפשר היה להתרשם שהבעיות הקשות נגד נשים ייפתרו בשיימינג. אבל ספק אם סערת ההטרדות המיניות מגיעה בכלל לאלה שאלימות נגד נשים היא חלק מתפיסת העולם הטבעית שלהם. ספק אם במגזרים שעליהם אנחנו נמנעים מלדבר, מהחשש להישמע גזענים, חלילה, יודעים מה זה ההאשטאג "גם אני".


חינוך הוא הדרך לטפל בבעיה


עשרות אלפי תלונות מגיעות למשטרה מדי שנה רק על פגיעה מינית, וההערכה היא כי מדובר בתת־דיווח, כלומר שיש רבות שלא מגיעות. גם במקרה הזה נדמה שאנחנו עוסקים בעלי הכותרת ולא בשורשים. מדברים על פוסטים וסלבס שכשלו ותביעות דיבה ולייקים, וקצת שוכחים את מה שנמצא עמוק יותר, את המקרים הקשים.

אפשר לבוא בטענות למוסדות המדינה על חוסר תקצוב או חוסר יעילות. מן הסתם, זה נכון וטעון שיפור. אבל בעניין החינוך, לא נראה שנבחרי הציבור שלנו יוצאים מגדרם כדי לתקן את תפיסות העולם המעוותות שיוצרות את מעגלי האלימות, גם בקרב המגזרים שהם מייצגים. אם הם כן יוצאים מגדרם, הם עושים את זה מאוד בשקט. קשה לחנך, זה סיזיפי ומורכב, ולא בהכרח משיג לך קרדיט ורייטינג. קל יותר להאשים. אבל חינוך הוא הדרך לטפל בבעיה מהשורש ולמנוע מקרים עתידיים.

בחמש השנים האחרונות נרצחו 82 נשים על רקע אלימות במשפחה, בין אם על ידי בן זוג ובן אם על ידי קרוב משפחה אחר. חוסר טיפול יכול לנבוע מתקציבים נמוכים או חוסר תפקוד של מוסדות ורשויות, אבל גם מתרבות קלוקלת, וגם מפחד, בושה או חוסר אמונה של הנפגעים. יום אחד בשנה זה חשוב, אבל גם נבחרי הציבור וגם כלי התקשורת יתרמו יותר אם יקצו מקום לחינוך נגד אלימות באופן תדיר, ולא רק ידווחו ויאשימו כשיש רצח ונפגעים.