בנימין נתניהו מכיר את סוצ'י היטב. הוא זומן לשם כמה פעמים והזמין את עצמו לפחות פעמיים לשיחה עם ולדימיר פוטין. האירוח תמיד טוב. האוכל, גינוני הכבוד, הנוף והאווירה. פוטין בחיוך קטן קבוע שמרוח על הפרצוף הקר שלו יודע איך עושים את זה. אין תקשורת, חוץ מצוותי הטלוויזיה הרוסיים ושמעון ריקלין מערוץ 20, שהזדמן למקום במקרה בפעם האחרונה וזכה במקרה כמובן לראיון בלעדי נוסף עם ראש הממשלה.

פוטין תמיד מדבר ברוסית ואף פעם לא אומר כלום. הוא משחק אותה אימפריה, ובזמן האחרון הוא גם מממש את הפנטזיה, את הגעגוע למעצמה שהייתה ברה"מ. הוא כובש ומפציץ, מאיים ולוחץ, והשבוע הוא פדה חלק מההשקעה שלו במזרח התיכון בפגישות בסוצ'י. זה התחיל בפגישה חשאית עם נשיא סוריה בשאר אסד, שיצא מהבידוד שלו בדמשק והגיע לחבק בהכרת תודה מופגנת את פוטין שהציל אותו. יממה לאחר מכן התכנסה הפגישה החשובה באמת: הפגישה המשולשת שהיא גם האצבע המשולשת שמניף פוטין כלפי העולם וכלפי ארה"ב. הוא במרכז התמונה ולצדו בשולחן, במרחק מספיק כדי להפגין שליטה וריחוק, נשיא איראן חסן רוחאני וראש ממשלת טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן.

הפגישה מסמנת את תוכנית החלוקה החדשה. השלושה הכריזו ניצחון על דאעש בסוריה ועל הסכמים לשיקומה וחלוקתה של המדינה לאזורי השפעה. זה בדיוק מה שעשו בריטניה וצרפת במזרח התיכון אחרי מלחמת העולם הראשונה, באמצעות סייקס ופיקו שאחראים לכל הבלגן בסביבה ולשרטוטם של אזורי השפעה שהפכו למדינות ערביות, חלקן הגדול כושלות.



זה בדיוק מה שעשו המעצמות הגדולות לקראת סוף מלחמת העולם השנייה ביאלטה בהשתתפותם של מנהיגי ארה"ב, הממלכה המאוחדת וברה"מ: רוזוולט, צ'רצ'יל וסטלין. כאשר התברר שבעלות הברית עומדות לנצח במלחמה, התעוררה השאלה לגבי חלוקת השטחים ואזורי ההשפעה בין המדינות המנצחות. הוועידה נועדה למצוא פתרון לסוגיה זו ממש. אחרי שחילקו את אזורי ההשפעה בבלקן פנו המעצמות לדון בגבולותיה של פולין, הם הכריזו על ארבעה אזורי כיבוש בגרמניה, סיכמו על אזורי השפעה באסיה וגם החליטו על הקמת האו"ם.

זה אולי אילן גדול להיתלות בו, אבל בעידן המלחמות הקטנות ולנוכח הכיווץ של רוסיה למדינה חשובה אך לא מעצמתית, סוצ'י היא הדבר הכי קרוב לוועידות חלוקת השלל ההיסטוריות. השאלה החשובה ביותר בכינוס הזה היא מי לא הוזמן ולא היה בתמונה: ארה"ב ובנות בריתה. הציר הרוסי־שיעי־טורקי הבהיר לעולם מי המנצחים ומי המפסידים. אם לא הבנו, אנחנו בצד המפסיד. לידנו הסעודים, הכורדים, הסונים ודונלד טראמפ. ישראל יכולה להתנחם ולהסתתר תחת כנפי הכישלון האמריקאי. היא תעשה את זה, כי זו המדיניות של ראש הממשלה נתניהו: להתבצר, להתחפר להימנע מיוזמות ומהתערבות במהלכים אזוריים. יש במדיניות זו יתרון אדיר. כך ישראל לא מסתכנת ולא לוקחת יוזמות צבאיות שעלולות להסתבך.




ישראל לא בוחשת ולא מפעילה גורמים אחרים באופן גלוי, כמו שהיה בעבר עם צד"ל או קבוצות אחרות, ולא מנסה לקבוע מה יקרה בסוריה. אך כפי שנתניהו יודע היטב מהססמה בסיירת מטכ"ל, "המעז מנצח". ישראל לא מעיזה. אפילו לא מול טראמפ. היא קיבלה הסדר טקטי צבאי מהרוסים, שמאחורי גבנו ועל חשבוננו הכניסו לחזית הצפונית שלנו את איראן ואת הטורקים. ישראל נשארה שוב על הספסל. צופה מבחוץ על אחרים שקובעים בשבילה מה יקרה.

זו הפעם השנייה בעשור האחרון שישראל נמצאת מחוץ למשחק. לפני שלוש שנים היא צפתה בעיניים כלות בארה"ב סוגרת את עסקת הגרעין מול איראן. באוסלו, בקמפ דיוויד וגם בהתנתקות ישראל יזמה, הסתכנה, ניהלה מגעים ושילמה מחירים. בזמן הזה מנהיגי איראן צפו במהלכים מרחוק. עכשיו זה התהפך. איראן יוזמת ומובילה, ואנחנו מביטים מהצד ומנסים לקלקל. אולי הנוסחה הזו שלא גובה מחיר גבוה היא הטובה יותר, אבל גם שותפיו של נתניהו בממשלה מקטרים זה שנים על מדיניות האפס יוזמה שלו.

החמצת האיום וההזדמנות

את הכישלון המחפיר בסוריה אפשר למנף למהלך מהדק שורות עם הסונים והסעודים בראשם. לזה דרוש אומץ, חזון ועוז. בעיקר דרושה יצירתיות. זו אינה חוכמה בדיעבד. כבר בינואר ציטטתי את שבתאי שובל, איש מודיעין וחבר חוקר במכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי בהרצליה. לצערו, לצערי ולצערנו הוא צדק בדברים שכתב לפני כשנה: "החמצת האיום וההזדמנות הכרוכים בעלייתו של טראמפ עלולה להביא להרעה ניכרת במצבה האסטרטגי של ישראל באזור ולהתחזקות הציר השיעי. התמודדות בזמן עם המגמה של המשך הנטישה האמריקאית את האזור ורתימת הרוסים להסדרת קווים אדומים עם איראן וחיזבאללה יכולה לסייע לישראל לייצב את האזור.

"הציר השיעי התחזק במאבקו במתנגדיו הסונים בסוריה ועיראק, והוא מבסס את שליטתו בראשות איראן. בעוד מעמדו של דאע"ש התערער ונחלש, המורדים הסונים האחרים לא מצליחים להתגבש כאלטרנטיבה לארגון הטרור... ובעוד המשטרים הסוניים נתפסים כשמרנים, המשטר באיראן מציג כלפי פנים מהפכנות מתמדת באמצעות מאבקו בארה"ב ובישראל והמומנטום הגרעיני. כעת, משהוסרו חלק מהסנקציות שהוטלו על טהרן ומצבה הכלכלי עשוי להשתפר, איראן מצליחה לשלב מהפכנות אנטי־מערבית עם צמיחה כלכלית. המדינות הסוניות לא מתגבשות לכדי גוש בעל מדיניות מתואמת וברורה. סעודיה, מדינות המפרץ האחרות, מצרים וירדן, לא מצליחות להוות משקל נגד לציר השיעי המתחזק ומתגבש בסיועה של רוסיה.

"וכאן נכנסים הרוסים. רוסיה מהווה גורם מהותי באזור. הדומיננטיות שלה התחזקה על פני זו של האמריקאים בזמן ממשל אובמה ששימש 'אידיוט שימושי', המאמין באביב הערבי ובשלום עולמי. בין ששת הכוחות: ישראל, איראן, לבנון, סוריה, טורקיה ורוסיה, האחרונה היא המוציאה והמביאה. אובמה התמיד בתפקידו כצופה כמעט בלתי מעורב באזור בכלל ובסוריה ובעיראק בפרט, מלבד ג'סטות חד־פעמיות של הפגזת דאע"ש ואספקה למורדים המתונים.
"כאשר גורמים שונים בישראל עולצים לנוכח מינויו של טראמפ לנשיא ארה"ב, הם מתייחסים בעיקר לעמדותיו (לכאורה בשלב זה) לגבי ירושלים וההסכם שחתם אובמה עם איראן... עם זאת, כשמתייחסים למדיניותו של טראמפ בנושאים אסטרטגיים המתייחסים לרוסיה ולמעמדה ביחס לסהר השיעי ובמזרח התיכון - בפנינו חור שחור", כתב שובל.

אני הוספתי אז שחייבים לנתב את הברית הצמודה למדיניות ברורה בצפון. זה לא קרה. הפיתוי של טראמפ לייחס את האצבע המשולשת שהוא קיבל לאובמה גדול מהיכולת שלו להנהיג מדיניות אחרת, מעורבת וכוללת שהייתה מכניסה אותו ואותנו לתמונה.

האמת היא שהפסדנו. פספסנו את המערכה, לא ניצלנו את הקשר עם הרוסים לעיצוב חבילה נוחה, וקיבלנו את איראן בסוריה, גם אם מדובר בתהליך זליגה אטי. המחיר עשוי להיות כבד יותר מאשר זה שהיינו משלמים על יוזמה ומעורבות, אבל במקרה הנוכחי איש לא יוכל לקשור זאת ישירות לפעולה או למהלך של ישראל. לכל היותר יהיו כמה מאמרים שיצביעו על המחדל שבאי־העשייה.

tguvot@maariv.co.il