קיבלתי בחיי כל כך הרבה החלטות שגויות, עד שאני צריך לפנות שנה שלמה של צום בשביל לכפר עליהן. אבל האמת היא שפרט להחלטתי להשתחרר מהצבא בגיל 20 ולהתחתן באולם אירועים פלסטי, אינני מצטער על דבר. על החרטה על ההשתמטות הטיפשית שלי מהצבא כבר כתבתי בעבר. אבל על החתונה עדיין לא. כי האמת היא שלא הייתי מוכן מבחינה נפשית לפתוח נושא כל כך כאוב ורגיש. כעת אני חש שאני מוכן לצעד הגדול הזה.
 

אפתח בקריאה ממעמקי לבי: רבותי, כל הקוראים של טור זה אשר אינם נשואים עדיין, אני מתחנן אליכם, אל תתחתנו באולמות אירועים. זה יקר בצורה לא פרופורציונלית, זה מלאכותי, זה המוני וזו גם עבודה לא קטנה. 
 

הרבה לפני החתונה עצמה אתה בעצם מתחיל את העבודה. ראשית, אתה הופך לשופט בתוכנית בישולים. טועם מנות במשך שעות על גבי שעות, עד שאתה מרגיש כמו עציר פלסטיני שקיבל צו הזנה בכפייה מהשופט המחוזי. אחר כך אתה הופך לסוג של סדרן ומגשר, מנסה במשך שעות (ארוכות ומתישות) להרכיב את סדר הישיבה בשולחנות על פי מפת הסכסוכים המשפחתיים. ולבסוף אתה גם הופך לעורך תוכן - מבין שעליך לבדר את המוזמנים ולדאוג להם לתוכנית אומנותית. 
 



מכיוון שנמצאים עמוק בבליל הסידורים לקראת האירוע, לא מבינים את זה בזמן אמת - אלא רק הרבה אחרי - אבל בעצם מתחתנים בשביל אנשים אחרים, לא בשבילך. היום אני יודע להגיד שכל זה כל כך לא חשוב, מה אמור להיות לי אכפת איפה אנשים יישבו? שיישבו באוטו בחניה, מבחינתי. מה אכפת לי מה יאכלו? שיאכלו מה שיש, ואם לא טוב להם, שיביאו סנדוויצ׳ים מהבית.
 

מה שכן, לגבי התוכנית האומנותית, האמת היא שאני דווקא יכול להבין את הרעיון שזמר מביא עמו הרבה שמחה. אבל השאלה שלי היא כמה שמחה נשארת לך אחרי שהבאת את שרית חדד ושילמת לה נניח 68,400 שקל להופעה? אם אתה מקזז שמחה מינוס 68,400 שקל, לא נשאר לך הרבה.

אבל זה עוד החלק שפחות מצער אותי כשאני מביט לאחור, נזכר בחתונתי, וחש איך שהחרטה נוחתת עלי.

הזוג דיין

הדבר שבאמת מציק לי הוא האולם עצמו, שבו התחתנתי. הוא ממוקם באזור תעשייה כשלידו ניצבים לא פחות מארבעה אולמות אחרים. אתה מסתכל על זה ומרגיש שהגעת למפעל חתונות. אתה נכנס פנימה וכמו בכל אולם חתונות טיפוסי בארץ, מוצא את כל הפלסטיקה והפירוטכניקה של האולמות עם המסכים והאורות על הרחבה, עמדת הדי־ג׳יי, ״בר אקטיבי״ (היש ביטוי יותר מטופש מזה?) ומלצרים שמחלקים שוטים ושרשרות לרוקדים ברחבה. כל זה גורם לך להרגיש שאתה נמצא במלון באילת ולא בטקס של חיבור בינך לבין האישה שהחלטת שאתה רוצה לבלות את שארית חייך עמה.

אין מקום לאהבה כשהכל מסביב כל כך פלסטי ומדיף ריח של ניסיון לא מוצלח להיראות יוקרתי ונוצץ. זה אפילו מבהיל באיזשהו אופן. השילוב שבין העיצוב המאיים ביוקרתו עם הווילונות וספות העור בצדדים והנרות שעל השולחן שנראים כאילו נלקחו מסט הצילומים של ״דרקולה״, לבין המסכים והפלאשים של צלם החתונה שמסתובב בין האנשים ודורש חיוכים, לבין המוזיקה הרועשת. אין ספק שיש לזה אפקט מעורר אימה.
 

אפילו כושי רימון, ידידי הטוב, שהיה מוזמן לחתונתי, הגיע, ראה את המקום, השאיר מעטפה נדיבה וברח. כושי הוא האיש אשר הצליח להגיע לפטרה ולחזור בחיים בזכות אומץ לבו. אומץ הלב הזה לא עמד לו בחתונתי. הוא הגיע ומיד הבין שלהיכנס לאולם החתונה זה מפחיד יותר מאשר להסתנן לפטרה בימים ההם. 

כיום גם אני וגם אשתי יודעים להגיד בתיאום מופלא שאם היינו חוזרים בזמן, הבחירה הייתה בחתונה פשוטה וקטנה (150 איש גג) בשישי בצוהריים בחצר כלשהי. במבט לאחור אנחנו מתחלחלים מכל תרבות ה״שופוני״ והפוזה שאולמות האירועים מייצגים, ושנתנו להן יד. מבחינתי זה כאילו נתתי יד לשטן בכבודו ובעצמו. אגב, אם השטן אכן שוכן בינינו, אין לי ספק שהוא די־ג׳יי בחתונות.
 

לא מזמן, כשהייתי אצל זוג חברים שגם להם ילד בגיל של הילד שלי, התפתחה שיחה על שיטות הענישה הטובות ביותר לילדים. הנושא הזה מטריד זוגות רבים שמתלבטים בין שיטות מומלצות שונות - שיטת ה״פסק זמן״ הניו־אייג׳ית, השיטה הקלאסית של שלילת זמן מסך ושיטות מתקדמות יותר כמו ״שיטת ההסכמים״, שבמסגרתה אתה מחליט יחד עם הילד מה יקרה אם ינהג בדרך הלא רצויה ויחד אתם יוצרים הסכם.


״ומה איתכם?״, שאל זוג החברים, ״באיזו שיטה אתם משתמשים?״.

״אנחנו משתמשים בשיטת הקלטת״.

״שיטת הקלטת?״, הם תהו.

״כן״, אמרתי. ״אם הילד מתפרע, אנחנו פשוט מושיבים אותו מול הטלוויזיה ונותנים לו לראות את הקלטת של החתונה שלנו. זה עושה את העבודה״.