יש דרגות שונות לשמירת שבת, ויש רושם שהמאבק שמתחולל עכשיו בפוליטיקה הישראלית הוא על הסרגל שיקבע מהי החומרה המותרת והיכן הקו האדום. החרדים רוצים שהקו האדום הזה יעבור קרוב ככל האפשר לחומרה שלהם. הבעיה היא שבנושאי חומרה אפשר תמיד להחמיר יותר. הציבור החילוני אימץ סרגל גמיש יותר, ועליו קווים אדומים דהויים מאוד. גם הציבור המסורתי ואפילו ציבור חובשי הכיפה הסרוגה רחוקים מהחומרה של החרדים, אם כי כשהרצאתי פעם על כתיבתי בשבת באחת ההתנחלויות היפות, העירו לי על עט שהיה בכיסי. לא ידעתי שאסור ושזה מעיד עלי שאינני רגיש לשמירת שבת. 
 

מי צודק בענייני חומרת שמירת השבת? החרדים לא לבד בנושאי חומרה. גם לבית המשפט העליון שלנו יש כמה סוגי סרגלים, קשוחים יותר או גמישים. הסרגל הקשוח גרם להחלטה השיפוטית שליצמן לא יכול לכהן כסגן שר במעמד שר. לו הכס הקדוש המשפטי שלנו היה גמיש יותר, אולי המשבר הנוכחי היה נמנע כי ליצמן היה יכול לומר: “אני רק סגן שר, אינני שותף להחלטה לעבוד במסילות הרכבת בשבת”. עם זאת, חוסר הסיכוי להשיג ותרנות משפטית די דומה לחוסר הסיכוי להשיג ותרנות הלכתית. 
 

התוצאה היא שהמדינה נדרשת להתמודד עם משבר פוליטי על קוצו של יו”ד. משבר טיפשי שהסיט את תשומת הלב מהנושאים החשובים יותר שבהם צריכים לעסוק באמת כגון איראן על גבול הצפון והרצחנות חסרת המעצורים בסיני. החומרה החרדית מזיקה לא רק בתחום עצירת עבודה בשבת, אלא בנושאים מזיקים יותר כגון החומרה המיותרת בגיור. אני מעריך את היהודים שומרי המצוות, מבין את חשיבותם לשימור העם היהודי, אבל יודע גם שבחיי אומה, כאשר לא שמים סייג למידת האדיקות, בכל תחום בחיים, מסוציאליזם למשפטיזיה ועד לחוקי הלכה, עלולים להגיע להרס במקום לבנייה. מניעת הגיור וההתחמקות מגיוס הן דוגמאות מדאיגות של קשיחות המפלגות החרדיות. 

יעקב ליצמן חותם על מכתב ההתפטרות
 



בענייני שבת, היהדות הקראית מחמירה הרבה יותר מהיהדות הרבנית שלנו. כל הדלקת אש בשבת אסורה על הקראים ולכן הם יושבים בחושך, לא מדליקים אור, ואפילו אוסרים על הדלקת נרות שבת לפני כניסת השבת כי הם יאירו בשבת. הם לא אוכלים מאכלות חמים כי פלטה של שבת אסורה ונחשבת להתחכמות מופקרת. הם גם לא מתירים עבודה בשבת של עובד שאיננו יהודי למען היהודי. אנחנו רחוקים מחומרה זו, והקראים כיום הם מיעוט. מה היינו עושים אם הם היו רבים והייתה להם מפלגה? 
 

אדם ברוך סיפר פעם במדורו בעיתוננו על משפחה במאה שערים שהאמינה כי אחד מבניה, שרצה לראות את פני הבעש”ט, נכשל בחילול שבת פעוט של הזזת אבן, ואז יצאה תולעת ובלעה את החוטא, והתולעת הזו חוזרת פעם בשבעים שנה. לכן עד היום הם משתקים עצמם כליל בשבת מכל תנועה. “כל השבת כולה הם יושבים בכיסאותיהם ככפותים וכאילמים”, תיאר ברוך, “ואף ממעטים לדבר כל השבת, שמא יוציאו מפיהם חולין, מסחר או רכילות, וייענשו”.

פעם נכנס אצלם אדם ברוך בשבת והנה בעל הבית, אשתו ושלושת ילדיו יושבים בכיסאות, כמעט כמשותקים. למוחרת אמר לו אותו אדם: “אם לא אשב קשור, בטח אעבור על אחת המלאכות האסורות שאני לא מכיר, והתולעת הרי שם, מחכה”. זה נקרא להיות חרד באמת ובתמים, אבל ככה אי אפשר לקיים מדינה, ואסור לנסות לקיים ככה מדינה.