כבל החיבור של רשת האינטרנט בבית הורי נשחק. הייתי אז בת 16, בימים שבהם אינטרנט משולם לפי שעות. בכל צוהריים, אחרי החזרה מבית הספר, הייתי יושבת על הרצפה, עם מעט סלוטייפ, ובעדינות מהדקת אותו על הכבל. אחר כך מכניסה אותו לשקע ומתפללת שיישאר יציב, שלא ינתק לי את הקשר עם העולם האחר.



העולם האחר היה כל מה שלא הכרתי אז, בביתי בחולון. היו אתרי סקס ספורים שבהם הייתי גולשת. זה לא עורר אותי מינית בשום צורה, אבל כן צפיתי במעשי הזימה. למרות הטענה שבני הנוער עושים את מה שהם רואים, כשהייתי בת 19 וידעתי אהבת גבר לראשונה, זה היה שונה לגמרי. ההתרגשות לא הותירה זכר מהסרטים הזולים.



העולם האחר היה גם אתרים שקדמו לפייסבוק. "מרקר קפה" או "מקושרים". שם העזתי, לראשונה, לפתוח פרופיל, למצוא תמונה פיקטיבית ולפרסם מחשבות ותהיות שלי. גולשי האתרים ידעו את גילי, לא פעם צחקו על אוצר מילותי הדל, על תמימותי, אבל אחרי זמן למדו להעריך אותי ואף ערכו את שירי הקצרים.



העולם האחר היה צ'אט אחד, שם הבנתי שיש גברים נשואים שערים בלילות, נשים נשואות שמחפשות הרפתקה, אנשים שמחפשים אהבה. שם הכרתי אדם, אלי, שנכנס לחיי רק לרגע ונעלם.



היה זה ליל שישי. חיכיתי שהורי, כמו ברוב ימי השישי, ישתו קצת קמפרי או ערק, ישחקו קלפים, יריבו וילכו לישון. הכל כדי שאוכל להדליק את המחשב הישן ולהתחבר לאינטרנט, שעלה להם יותר מדי ולא הרשו לי להתקרב אליו. התיישבתי בשקט על כיסא שלקחתי משולחן האוכל בסלון והדלקתי את המחשב. בכל צפצוף בזמן עליית ווינדוז, הנחתי את ידי על אוזני ועצמתי את עיני. רציתי להאמין שאם אני לא שומעת את רעש המחשב, אף אחד לא שומע, ואין סיכוי להתעוררות מוקדמת של ההורים.



התחברתי ונכנסתי לצ'אט. בדרך כלל הצעות זימה היו ממלאות את דף ההודעות שלי עוד לפני שהצגתי את עצמי או את גילי. הפעם הוא עלה ראשון, ציטט לי משפט תנ"כי מוכר. הסתקרנתי. שלחתי לו אייקון צוחק ומיד אחר כך התחלנו לדבר. הוא סיפר לי קצת על המשנה, צחק כשגילה לי איך ניטשה סתר את משפטיו פעמים רבות וטען כי ההיסטוריה נותנת לו יותר מדי קרדיט. צחקתי גם אני, הסכמתי איתו. מיותר לציין שבשם "ניטשה" נתקלתי לראשונה בשיחה ההיא.



דיברנו שעות, עד ארבע או חמש לפנות בוקר. סיפרתי לו את גילי, הוא נשק ל־30 וקרא לי "ילדת אינדיגו", ילדה בעלת כוחות או תכונות מיוחדים. העדפתי להסכים איתו בביישנות ולא לגלות לו על הבגרות החלקית שאני מתכננת לעשות.



כשהגיע הבוקר הוא אמר שעיניו נעצמות. אני שמעתי את אבי מתעורר ומתחיל להתארגן ליציאה לבית הכנסת. סיכמנו שנשוב לדבר בערב. בדרך אל חדרי תפס אותי אבי. "מה זה, את לא ישנה?", הוא שאל ופזל לכיוון המחשב הכבוי. "מה יש לך, אבא?", שאלתי כנעלבת. "התעוררתי כדי לבוא איתך לבית הכנסת".


"צדיקה של אבא", הוא חייך. "בואי, נאכל בורקס ונלך".



בתפילת מוסף כבר נרדמתי על אחת הזקנות הרוטנות בעזרת הנשים.



###



רגע אחרי ההבדלה, בצאת השבת, הדלקתי את המחשב ושוחחתי איתו. "אין לי הרבה זמן", הקלדתי, "נוכל להיפגש?". הוא חשב רגע וענה: "רק באור יום, רק במקום הומה ורק בעירך".



המודעות לסכנות האינטרנט כמעט לא הייתה קיימת אז, כך שלא יכולתי להעריץ יותר מדי את ערכיו. הנחתי שזו חרדה חברתית, והסכמתי.


יום אחרי, ברחבת ספריית המדיטק בחולון, חיכיתי לו. לבשתי ג'ינס וחולצת בית ספר. הרחבה הייתה ריקה. פחדתי שייבהל וילך, הרי הפרתי את אחת מבקשותיו. אבל נשארתי וקיוויתי שאור היום ועיר מגורי יספיקו.



הדקות חלפו והפכו לשעה. התחלתי להזיע. אולי כל האינטרנט הזה הוא שטות אחת גדולה? אולי יש שם "מתכתבים בתשלום" והצלחתי ליפול ברשתו של אחד מהם? כבר חשבתי לחזור, אולי אספיק לשיעור האחרון בבית הספר, אבל אז, מרחוק, הופיעה דמות והתקדמה לעברי. לבי הלם, ידעתי שהגיע.


הוא היה נמוך מאוד, לא יותר מ־1.60 מ', ודי מוזנח. לראשו כובע שחור, לגופו חולצה כחולה וג'ינס, לרגליו נעלי ספורט. בידו אחז מחברות רבות שמהן יצאו דפי 4A גדולים ומקושקשים. ככל שהתקרב, גם פניו נחשפו. היה לו אף ארוך ועליו נקודת חן קטנה ומשונה. הבחור הזה נראה רע, כאילו נתלש ממציאות שאיננה קשורה לכלום. ובכל זאת, ברגע שחייך בביישנות ושאל: "את מרסל?", הרגשתי אמפתיה כלפיו.



התחלנו לשוחח. ככל שעברו הדקות, הבנתי שהאדם הזה חכם כמו שד. הוא כמעט לא הפנה אלי מבט, ישב במרחק בטוח ממני, והשכיח את כל הזבל שהביא אלי האינטרנט. הוא גילה לי עולמות תוכן חדשים, מוזיקה שלא הכרתי. סיפר סיפורי תנ"ך משעממים שלמדתי בבית הספר ושפתאום קיבלו חיים מרתקים. זו הפעם הראשונה בחיי שרציתי ללמוד, באמת, שידעתי שאני צמאה לידע, לכתיבה ולחיים אחרים.



הפכנו חברים, אפלטוניים כמובן.



אני מניחה שזה מוזר, מה לגבר בן 30 ולילדה בת 16? אבל בשנתיים שבהן היינו בקשר, נפגשנו, שתינו מילקשייק יחד וקראנו המון, הוא לא חשב לגעת בי פרט ללחיצת יד. יום אחד, שבו קבענו להיפגש, הוא לא הגיע. התקשר ובישר לי שהוא חולה מאוד וכמעט שלא מצליח לקום ממיטתו. "איפה אתה גר? אבוא אליך", הצעתי.



"לא, לא, אני גר די רחוק, מרסל, אף מונית לא תביא אותך לפה", הוא סירב. התעקשתי. "חכי ברחבת המדיטק, מישהו יגיע לקחת אותך", הוא ביקש. חצי שעה אחר כך הגיעה מכונית מפוארת ובה נהג קירח. "את התלמידה?", הוא שאל. "כן", אמרתי ונכנסתי פנימה. הייתי כל כך בטוחה בו, באיש שאליו נסעתי, ששום חשש לא התגנב למחשבותי.



###



אחרי נסיעה לא קצרה נכנסנו למושב מפואר עם שומר בכניסה. נצמדתי לחלון. וילות גדולות ובריכות שחייה הציצו בין הגדרות. "מי גר פה?", שאלתי המומה את הנהג. "אנשים כמוני וכמוך", הוא אמר.



האיש שהכרתי בצ'אט יצא לקבל את פני, חולה ועייף. למען הכנות, בקושי הבחנתי בו. הווילה הענקית מאחוריו, טירה של ממש, לקחה את כל תשומת לבי. "פה אתה גר?" הופתעתי. "לצערי", אמר.



נכנסנו אל הבית המפואר, גדוש הפסלים והציורים. הוא לא הציג אותי בפני אף אחד. רק סיפר, כשעלינו לחדרו, שאבא שלו אדריכל גדול ואמו אומנית, ושהוא כמעט לא מתקשר איתם. הם החליטו שעד שלא ייפטר מהסגפנות המוזרה שלו, וילך לעשות תואר, הוא יגור אצלם, בקומה העליונה, ואף עזרה כספית לא תהיה לו מהם. חדרו נראה שונה לחלוטין משאר הבית: חשוך, צנוע, אפילו עלוב.



ישבנו כמה דקות. חיכיתי שילמד אותי, ישוחח עמי ויצחק, כמו בימים רגילים, אבל הוא לא היה אותו אדם. רק הביט בי לפרקים ולחש: "את צריכה לצאת אל העולם, אנחנו שונים". עשר דקות אחר כך טלפן לנהג וביקש שיחכה לי למטה ויחזיר אותי אל ביתי.



"אבל למה?", שאלתי.


"אני לא בריא כל כך", לחש. "הנה, מתנת גיוס מוקדמת". הוא הניח בידי דיסק של ניק קייב. "תקשיבי לו, הוא ירפא לך כל פצע וילמד אותך מה שאני לא הספקתי".



עזבתי את ביתו ונכנסתי למכונית. מאז הוא לא ענה לי לטלפונים, לא יצר עמי קשר. גם לאי־מיילים שלי לא ענה. עד היום אני לא יודעת מה עלה בגורלו.


בתחילת השבוע, כשעמדתי עם בן זוגי באמצע ההיכל הגדול, אל מול ניק קייב המואר, לא יכולתי שלא לבכות על "העולם האחר" הזה שהפך ברור לי מדי, על בגרותי שהופיעה פתאום, ועל האיש ההוא, בעל הידע הרב והחיוך היפה, שנשא בתוכו ציפור נפש פצועה, ויום אחד פשוט נעלם לי.